הזדעזעתי לשמוע שקבר אביו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט חולל. הבחירות מתקרבות, והרוע חוגג. זו ממש מלחמה. ובמלחמה יש לגיטימציה להשמיץ ולתת דרור לרוע. 

האם יצר האדם רע מנעוריו ועכשיו מותר לשחרר את כל הרוע הטבוע בנו? היכן עובר הגבול בין טוב לרע, בין מותר לאסור, בין לקלל ולגדף ובין להתיר את דמם של מתנגדים פוליטיים? בתפיסות פנאטיות - מהאינקוויזיציה ועד "תורת המלך" - הכל מתחלק לשחור–לבן. או שאתה לנו, או שאתה לצרינו - ואז דמך מותר.
 

אבל אלוהים ברא גם את הטוב וגם את הרע, כפי שנאמר בספר ישעיהו "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע, אני ה'". האם נתן לנו את זכות הבחירה? האם אנו רעים רק למי שאינו חושב כמונו, או גם למי שחושב, נראה ומרגיש כמונו? והאם נולדנו עם תוקפנות מובנית, או שמא אנחנו מגיבים בתוקפנות לאחרים שלא חושבים כמונו, או מאיימים עלינו?
 

כדי שאדם יהיה מסוגל להרע לאדם רק כי הוא ממפלגה אחרת, הוא צריך להפסיק לראות בו אדם. לא להיות מסוגל להזדהות איתו. האם אנשי ימין אוהבים את המדינה או חרדים לקיומה יותר או פחות מאנשי שמאל, ולהפך? אין לי ספק שקיצונים משני קצות הקשת הפוליטית חרדים לשלום המדינה ואוהבים אותה, אבל עד כמה מותר לשחרר את הרוע? היכן הגבול?
 

לפני מספר ימים נהגתי ברכבי ברחובות תל אביב. מולי, לא במעבר חצייה, עברה אישה צעירה את הכביש וכל הווייתה שקועה במסך הטלפון שבידה. יכולתי לעצור, לפתוח את החלון ולהעיר לה, יכולתי לשתוק ולחלוף על פניה, אבל לבושתי צפרתי בחוזקה והקפצתי אותה. האם זה לא רוע?