לפי הדין, לנחקר אין זכות קנויה להתעמת במהלך החקירה עם העדים שמסרו הודעות נגדו. החוק מניח, שהמקום בו לנאשם יש זכות להתעמת עם העדים הוא בית המשפט והזמן לעימות הוא לאחר הגשת כתב אישום, כאשר העדים עולים על דוכן העדים במסגרת פרשת התביעה במשפט.  
 

אבל לפעמים עריכת עימות בין החשוד לבין העדים המרכזיים במהלך החקירה המשטרית היא הליך חקירה חיוני, אשר הימנעות ממנו מהווה מחדל חקירה העלול להביא לקריסת התיק כולו. למשל, כאשר מעל דוכן העדים העד מתחיל לסתור את הדברים שמסר בחקירה המשטרתית, או מעלה פקפוק בדברים שמסר אותם קודם לכן בביטחון מוחלט לחוקרים, התביעה עלולה לבקש להציג לבית המשפט את הגרסה שמסר העד למשטרה. אז השאלה "מדוע לא ערכתם עימות בזמן אמת?!" עלולה לעמוד במלוא עוצמתה ולהיות לרועץ לתביעה. 
 

העימות עשוי להיות ראיית הזהב, אך עריכתו מהווה הימור מסוכן מצד החוקרים, כי בהרבה מקרים מדובר במצב של "או צל"ש או טר"ש". עימות יכול לספק ראיה חזקה, אך יכול גם לקבור את התיק. ספק אם יש ראיה חזקה יותר ממתלוננת באונס המטיחה בחשוד "אתה אנסת אותי" במהלך עימות. אבל, באותה מידה, עד שלפני רגע סיפר בבטחה סיפורי בדים עלול לאבד את בטחונו כשהוא מסתכל לנחקר "בלבן של העניין" והגרסה עלולה להיסדק. 

ההצהרה של בנימין נתניהו. צילום מסךההצהרה של בנימין נתניהו. צילום מסך

 

עד מדינה הוא עד מסוכן ובעייתי במיוחד. מדובר בשותפו לעבירה של החשוד שהופך את עורו ונכון להעיד נגד החשוד. העדות נמסרת לא לשם שמיים או מתוך חרטה כנה, אלא בתמורה מלאה – התביעה מבטיחה לעד המדינה להקל בדינו או להימנע כליל מניהול הליכים נגדו בתמורה לעדות. התביעה למעשה קונה את העדות ומבצעת מהלך שבכל מסגרת אחרת היה נחשב הוא כשלעצמו לשוחד ולשיבוש הליכי משפט. לעד המדינה יש כל תמריץ שבעולם לספק לתביעה את הסחורה בה היא חפצה – הרי זו הדרך מבחינתו להימלט מתא המעצר עם פרעושים, מאישום פלילי, מהליכים ממושכים שגם אם יביאו זיכוי בסופם, הרי המחיר הכלכלי והנפשי של ניהולם לא יהיה שווה את הזיכוי שבסוף.  
 

דווקא בגלל התמריצים שיש לעד המדינה לספק לחוקריו כל גרסה שתחלץ אותו ממלתעותיהם של פרעושים ומזרועותיה של מערכת האכיפה, הדין מתייחס בזהירות רבה לעדויות של עדי מדינה. החוק דורש תוספת ראייתית משמעותית מסוג "סיוע" (כלומר ראיה נוספת מסבכת) כדי להרשיע על בסיס דבריו של עד כזה. משום כך, הפרקטיקה המקובלת היא לבדוק את הגרסאות של עדי המדינה בשבע עיניים ולערוך עימות בין עדי המדינה לנחקרים. 
 

אכן, במקרה כזה, עימות עלול להביא לקריסת התיק. אם עד המדינה לא יעז להטיח את גרסתו בחשוד, אין ערך לעדות. אבל, לפי הדין מטרת החקירה היא חקר האמת, לא בניית התיק נגד חשוד. אם אין אמת בעדות, מוטב שהיא תקרוס עוד בשלב החקירה. אם, לעומת זאת, החוקרים אדישים לשאלת האמת וכל מעייניהם נתונים לבניית התיק נגד החשוד, מובן חששם מן העימות. 
 

אם המטרה היא להגיע לחקר האמת, הרי עימות בין עד שמצפה לתמורה בעבור עדותו לבין הנחקר היא פעולה חיונית, גם אם אין לנחקר זכות קנויה להתעמת עם עדיו בשלב הזה. הימנעות ממנה זורה ספק במניעיהם של החוקרים ובביטחונם במהימנותם של העדים ועוצמתם של העדויות.