אפתח בגילוי נאות: כותב מאמר זה חובש כיפה. מקווה כי בכך לא הברחתי מחצית מהקוראים. עכשיו, תחושה אמיתית של דאגה וצער מלווה אותי זה מספר חודשים בעקבות כתבות כאלה ואחרות שמהן עולה תמונה מדאיגה לכאורה, שלפיה דתיים המונהגים על ידי רבנים קיצוניים וקצרי ראות משתלטים על צה"ל, תוך שהם רומסים את זכויות האחר ופוגעים במעמד האישה ובחופש הדת.
רק לפני ימים ספורים היו אלו שתי חיילות שהתראיינו בפנים מוסתרות והתלוננו על הדתה, על חוסר התחשבות בהן, ועל תחושותיהן הקשות מכך שנאסר עליהן ללבוש חולצת טריקו לבנה ומכנסי אימון קצרים במהלך אימון גופני. תמונה זו מצטרפת לתמה שניסו להציג לא מעט מועמדים בבחירות לרשויות המקומיות בדבר הצורך להילחם בהדתה ובהשתלטות הדתיים על המדינה. אני מניח כי תמה זו תלווה אותנו גם בחודשים הקרובים במסגרת הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה.
מנגד, בכלי התקשורת במגזר הדתי מתפרסמים חדשות לבקרים סיפורים הפוכים על חיילים שהמפקדים מכריחים אותם לגלח את זקנם, בניגוד לאמונתם הדתית, על בעיות כשרות ושמירת שבת ועל חיילות שנאלצות לפעול בסביבה המנוגדת לאמונתן ולדתן. פרסומים אלו מלווים בהתקפות נגד גופים מהמגזר הדתי שמסייעים לבנות דתיות המתגייסות לצה"ל, ובסרטונים בהשקעות עתק נגד הבנות המשרתות בצבא.
ובאותו זמן ממש נמשך הדיון - הנכון והחשוב לעצמו - על אודות הצורך בגיוס חרדים לצה"ל, והרצון לגייס עוד בנות דתיות. ובכלל על הצורך לשלב מגזרים שונים בחברה הישראלית דרך השירות בצבא וכניסה ללימודים גבוהים ולשוק העבודה. אין ספק כי מגמות אלו מבורכות, וכי תרומתן לחוסנה של החברה והכלכלה הישראלית לא תסולא בפז.
בתי היקרה הדר, שהתגייסה לאחרונה לצה"ל, קנתה לי כמתנה את ספרם של פרופ' קמיל פוקס ושמואל רוזנר, "יהדות ישראלית - דיוקן של מהפכה תרבותית". הספר מצביע על מגמה מעניינת, שלפיה אזרחי ישראל, דתיים וחילונים כאחד, עוברים במהלך עשרות השנים האחרונות תהליך דה פקטו של חילון, וכי במקביל מתגבשת קבוצת ייחוס חדשה, שאותה מכנים כותבי הספר "היהודים הישראליים".
ברור כי הספר מצביע על מגמה הפוכה מזו הנטענת כנגד הדתיים בכלל, וכלפי אלו המשרתים בצה"ל או מתגוררים בהתיישבות בפרט. זאת ועוד, להבנתי אפשר לראות מהניתוח המובא בספר כי המגמה של היהדות הישראלית היא הרבה יותר מכילה ומורכבת. היא משלבת בתוכה מרכיבים רבים של הישראליות, שהשירות בצה"ל הינו אחד מעמודי התווך שלה, אך גם של היהדות שלא כולה דתית אך ודאי שחלקה כזה.
היהודים החדשים
אני משחזר את 30 שנות שירותי בצה"ל במגוון תפקידים ויחידות בשטח ובמטה, בפיקוד ובהדרכה, שבהם פיקדתי על אלפים רבים של חיילים, ושירתּי לצדם של אלפים נוספים, ואינני זוכר שנתקלתי בטענות כלפי התנהגותי וערכַי. אינני זוכר מקרים שבהם אמונתי הדתית פגעה באלו ששירתו איתי ולצדי, וזאת למרות היותי דתי גאה. נהפוך הוא. בעיני, אמונתי הדתית חייבה אותי לעמוד בסטנדרט ערכי גבוה ומחייב, ואני מקווה שכך עשיתי.
אינני מנסה להתעלם מהמתח המובנה שבו נתקלים החיילים והחיילות משני הצדדים ומהעובדה כי לעתים ישנם אינטרסים מנוגדים. אבל לעניות דעתי ניתן לגשר על חלק ניכר מהפערים בהיכרות המשותפת, בשירות ביחד ובחשיפה ובהיכרות של מנהגים, תרבויות ואמונות שונות. בעיני, אין ספק כי משימתו של צה"ל כצבא העם וככור ההיתוך של החברה הישראלית טרם הסתיימה. וכי אלו משני הצדדים המנסים לפגוע בכך, להציף את החריקות והחריגות כאילו הן הכלל ולא היוצא מהכלל, פוגעים בצה"ל, בחברה הישראלית וביכולתנו לחיות פה ביחד. הכי קל להאשים את הפוליטיקאים בפילוג ובשנאה בתוך החברה הישראלית, אך מה מקומנו, מה תורמות הכתבות המוקצנות האלו משני הצדדים?
אם אנחנו מקבלים את הניתוח הטוען כי בחלוף 70 שנה מהקמת מדינת ישראל אנו מצויים בשלב של מעבר מסטארט־אפ לחברה מצליחה וממוסדת, עלינו לזכור כי נדרש אורך רוח וכי תהליך המיסוד מחייב פשרות וויתורים משני הצדדים, בעיקר אם אנחנו רוצים להמשיך לשלב סקטורים נוספים - דוגמת חרדים ובנות דתיות - בעשייה ובשירות בצה"ל. השבת בבסיס לחיילים הדתיים איננה כפי שהם רגילים בבית: לעתים אין בית כנסת או מניין לתפילה, האוכל לא תמיד מי יודע כמה, והאווירה בכלל בעייתית להם (עם מוזיקה שבוקעת מהחדרים וחיילים שצופים בטלוויזיה ומשתמשים בטלפונים הניידים), ועדיין הם מבינים זאת ומתמודדים. ייתכן שנכון שבאופן זמני שגם האימון הגופני כמשל יהיה מותאם לחיילים שאינם דתיים בהיבט של הביגוד הנדרש, אופי הפעילות ועוד.
אין לי ספק כי מדובר באחד האתגרים המורכבים הניצבים לפתחה של החברה הישראלית בעשור השמיני לקיומנו, וכי כתמיד צה"ל ניצב בחזית. היכולת של צה"ל להתמודד עם אתגר זה תשפיע על יכולתו לבצע את משימותיו, אך תשפיע גם על החברה הישראלית בכללה. אני בטוח כי הרמטכ"ל החדש אביב כוכבי מבין אתגר זה, ואין לי ספק שהוא האדם הנכון לטפל בו באופן מאוזן, מכיל וצודק.
"לעצמי אבקש כי נכדי יחונכו במורשת אבותי ובמורשתי", כתב שופט בית המשפט העליון לשעבר מישאל חשין. "כי יידעו מהי שירת הים, מי הייתה דבורה הנביאה ומהי קינת דוד על שאול ויהונתן; כי יידעו מי היו הלל הזקן והרמב"ם; כי ישירו בדבקות 'לי כל גל נושא מזכרת' ואת 'סימן טוב ומזל טוב'; כי יידעו מי היה דיקי ומי הוא יבכה של יהודה עמיחי; כי יחיו את 'מגש הכסף'; כי יידעו על מה נכתבה 'מגילת האש', וכי יידעו מי היה ביאליק ומי הוא חיים גורי. כי ילמדו על השואה וידעו כי שנית מצדה לא תיפול".