התקשורת יוצרת אווירה כאילו הפור כבר נפל וכתב האישום נגד בנימין נתניהו הוא בגדר עובדה מוגמרת. אם לשפוט על פי הלך הרוח של גורמי תקשורת מובילים, העיכוב כרגע פורמלי לחלוטין. מטרתו השלמות חקירה לצורך הפרוטוקול ולהידוק כתב האישום וחיסונו מפני טענות נגדיות של פרקליטי נתניהו. לפי הסרט שלהם, העמדה המתגבשת בפרקליטות, אם לנסח בעדינות, "אינה מותירה ליועץ המשפטי לממשלה מרחב תמרון". אני כופר בכך.
הצגת הדברים באופן זה היא חלק בלתי נפרד ממסע הלחצים שנועד להשפיע על היועמ"ש, ומהניסיון העקבי לצמצם לו את מרחב התמרון, באמצעות יצירת דעת קהל ציבורית מוטה. התקשורת אינה טורחת להסתמך על מקרים המוכיחים כי היועמ"ש יכול לסגור "תיקים בטוחים" של הפרקליטות כדי להציגם לציבור וכדי להבהיר שיש פער מובנה בין עמדת הפרקליטות לעמדת היועמ"ש. פער שמקורו בפוזיציה.
שני יועצים משפטיים לממשלה, שהפכו ברבות הימים לשופטים בבית המשפט העליון, דחו את המלצות הפרקליטות להעמיד לדין ראש ממשלה. בשני המקרים פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, הייתה מעורבת ישירות בהכנת התיקים וחתמה במו ידיה על ההמלצה להגשת כתב אישום. בשני המקרים נדחו ההמלצות מכל וכל. פעם אחת היה זה אליקים רובינשטיין שעשה זאת בצירוף דוח ציבורי נוקב שבו גינה את ההתנהלות של נתניהו בפרשת עמדי. בפעם השנייה היה זה מני מזוז שגנז את המסמך שהכינה לו ארבל ובו הצדיקה בק"ן טעמים את כתב האישום החמור נגד אריאל שרון.
מה עשויים להיות ההסברים לפער בין עמדת פרקליטות המדינה לעמדת היועמ"ש? הראשון הוא המשפט האלמותי של אריאל שרון ש"דברים שרואים מכאן", מרום הפירמידה, "לא רואים משם". השני הוא כובד האחריות. הפלת ראש ממשלה בגלל כתב אישום ואחריו שימוע או משפט העשויים להביא לזיכוי לא יפגעו באופן אישי בפרקליטים שמילאו את חלקם במלאכת הקטגוריה. מי שישלם את המחיר הבלתי נסבל הוא הציבור, שעלול לקבל החלטות מוטות ומוטעות בקלפי, ואיש ציבור, שהורשע בדעת הקהל, למרות היותו חף מפשע.
מי שייתן את הדין על הפגיעה האנושה באמון הציבור במערכת ובמעמד היועמ"ש הוא מקבל ההחלטות. עליו מוטלת האחריות והוא ישלם את המחיר. בסוגיה שהמחלוקת בה כמעט שאינה עובדתית נדרש היועמ"ש להכריע במשמעות המשפטית של העובדות ושל הכוונות של הצדדים, בעוד התיקים העומדים לפניו עוסקים בתחום שאין בו תקדימים שניתן להישען עליהם.
דווקא עדנה ארבל היא שקבעה שכדי להעמיד לדין ראש ממשלה אין להסתפק בקריטריון הרגיל של "סיכוי סביר להרשעה", אלא צריך להגביה את הרף. זאת בשל ההשלכות הציבוריות מרחיקות הלכת של זיכוי, הן במישור המעשי והן מבחינת אמון הציבור במערכת. עד היום כשלה הפרקליטות פעם אחר פעם בהרמת נטל הקריטריון הזה. ריח הריקבון שפשה בפרקליטות בגין האישומים נגד יעקב נאמן, אביגדור קהלני, רפול והחקירות חסרות הבסיס נגד נשיא המדינה ראובן ריבלין ורבים אחרים לא התפוגג עד היום. את כולם אישר יועמ"ש שכשל, בין היתר, במבחן הלחץ הציבורי.
תיקי השוחד של נתניהו מעמידים בפני היועמ"ש הנוכחי אתגר דומה. מה שנאמר מכאן ואילך מתבסס רק על מה שפורסם. לכן צריך להביא בחשבון שאם בין 800 עמודי דוח הפרקליטות מתחבא שפן מעשן, שהצליח לחמוק מעיני המדליפים, הוא יכול לשנות את התמונה.
# # #
לפנינו שלושה תיקים. תיק 1000 עוסק בפרשת הסיגרים והשמפניה שנתן במתנה ארנון מילצ'ן לחברו. בתיק זה אפילו הקטגורים הקשוחים בפרקליטות מבינים שלהוכיח כוונת שוחד מצד מילצ'ן ומודעות של נתניהו לכוונת השוחד, בעת שטיפל בהסדרת ויזה לארה"ב לחברו לאחר שזה סייע לישראל בתחומים שהשתיקה יפה להם, זו משימה כמעט בלתי אפשרית.
זה מותיר אותנו עם "תיק תקשורת": שוחד מסך, שוחד מיקרופון, שוחד מקלדת. אומנם על פי החוק, שוחד לא חייב להיות במעטפות של כסף בלבד, אלא שזו בדיוק הבעיה. ברגע שההגדרה כה רחבה עד כי כמעט כל אינטראקציה רווחת ביחסי עיתונות־אנשי ציבור נכללת בה, צריך לבחון את ההלכות על פי תקדימים ונוהג.
אין בפסיקה תקדים להלכה שרוצים לחדש "לכבוד" ראש הממשלה, שלפיה פרסום בתקשורת הוא בגדר "טובת הנאה" אסורה כמשמעותה בחוק. לא רק שאין פסיקה או תקדים כזה, אלא שאפילו הזיה כזאת לא הייתה. זה לא שהפרקליטות ניסתה אי פעם להאשים עובד ציבור בסיוע או בהשתדלות למען עיתון באופן שיגדיל את הכנסתו, תמורת ידיעה חיובית, סיקור מלטף או סתם כותרת מפרגנת. ספק אם אפילו באיזו פרקליטות נידחת נשקלה האפשרות להאשים בשוחד ראש עיר שלאורך כל הקדנציה שלו נהנה מכתבות מפרגנות ומיחסי ציבור במקומון בתמורה לתקציבי הפרסום שהוא מפנה אליו מהקופה הציבורית. תיק וואלה הוא הרבה פחות מזה.
תיק מוזס הוא בדיחה גרועה ממנו. על פי הקלטות השיחות בין נוני מוזס לנתניהו, שניהם היו מעורבים בעסקת השוחד המדהימה הזאת: שניהם ערכו שיחת סרק שבה דיברו על תמורות הדדיות, שאיש מהם לא התכוון לקיים (ונתניהו גם לא יכול היה לקיים). נתניהו הבטיח לצמצם את תפוצת "ישראל היום", קרי: לכרות את הענף התקשורתי שכולם מאשימים אותו בישיבה עליו, בתמורה להפחתת עוצמת האש של "ידיעות אחרונות" נגדו ב־10%. אפשר להאשים את נתניהו בהרבה דברים, אבל איש אינו טוען שהוא מטומטם. זהו המקרה הקלסי ששני הצדדים עושים עסקה שאף אחד מהם אינו מתכוון לקיים. היות שאף אחד אינו מתכוון לספק תמורה, הרי שאין יסוד אפילו לעבירה של נסיון שוחד.
למה הדבר דומה? ליהודי שמציע בעסקת נדל"ן מפתה ליהודי אחר למכור לו את גשר ברוקלין תמורת מיליארד דולר. שני הצדדים נפגשים, לוחצים ידיים וחותמים על העסקה במעמד חבר משותף, שעומד ומתבונן בהם בעיניים פעורות, שהרי הוא יודע שלאחד אין בעלות על גשר ברוקלין ולשני אין מיליארד דולר. כשהוא שואל את אחד הצדדים מדוע חתם על העסקה, משיב לו אותו יהודי שהעט נשאר תחוב בכיסו: "מה, והעט לא שווה משהו?".
בניגוד לעסקת הסרק של נתניהו ומוזס, אותם 42 חברי כנסת שתמכו בחוק "ישראל היום" סיפקו תמורה של ממש לשוחד של תקשורת חיובית ב"ידיעות אחרונות" או ynet. אם לשפוט לפי הקריטריונים של הפרקליטות בתיק 2000 ו־4000, זה המקרה שצריך להיחשב כשוחד לאור יום.
הכרתי היטב את אביו של היועץ המשפטי הנוכחי, אני מכיר את הערכים שעל ברכיהם גדל ואני יודע שלנגד עיניו עומדים רק האמת והחוק. בניגוד ליועצים משפטיים אחרים, אביחי מנדלבליט טעם את הטעם המר של חקירה משטרתית ופרסומים מגמתיים בעיתונות. זה נותן לו פרספקטיבה אחרת על לחצים המופעלים מצד התקשורת. אני משוכנע שהתוצאה שאליה יגיע תהיה הנכונה ביותר לדעתו המקצועית, ושהוא יקבל החלטות רק על סמך שיקולים מקצועיים בעלי היבטים משפטיים וציבוריים שרואים את טובת המדינה והציבור. התקפות פרועות, חילול מצבה נתעב וגם עמדות של רבים במערכת, ואפילו של טובים ומוערכים בעיניו, לא יזיזו אותו מעמדתו המקצועית.
חוק וצדק הם מרחב התמרון שלו.