בט”ו בשבט תש”ט עמד נשיא המדינה חיים ויצמן בפני מליאת הכנסת שהתכנסה בפעם הראשונה. “היום אנו ניצבים על סף תקופה חדשה”, אמר והביט ב־120 הח”כים הראשונים בתולדותינו – אבל לא רק בהם. באולם הצפוף נכחו באותו יום שבעים דורות של יהודים; מארבע קצוות תבל וגלות הם באו כדי לשבת בשורה הראשונה בטקס שהמתינו לו כמעט אלפיים שנים. “היינו כחולמים, אה?”, אמר זקן ממגורשי ספרד לחכם תימני שישב לצידו. כשהניף ויצמן את פטישו והכריז: “הכנסת הראשונה למדינת ישראל פתוחה!”, 120 נבחרי ציבור מחאו כפיים, ובעיני שבעים דורות של יהודים התנוצצו דמעות.
כאשר אני מרים את עיני ומתבונן במליאה, אני שמח לראות שכל הדורות שלפנינו עדיין יושבים באולם; לא משנה אם זה דיון קצר בקריאה טרומית או ישיבה לילית על אישור חוק יסוד – הם שם, מתבוננים בנו ומצפים לראות לאן נמשיך לסלול את הדרך הארוכה של תולדות עמנו. וכשאני מרים את פטיש היו”ר ושומע את הלחישה “היינו כחולמים”, אני אומר: כן, היינו כחולמים. ויש לנו עוד הרבה חלומות לחלום ועוד הרבה מעשים להגשים, יחד, בכנסת.
התרעות פיקוד העורף