עד לרגע האחרון יהודים בגרמניה סירבו להאמין שייפגעו מידי אזרחיה הגרמנים של מולדתם — עד שהיה מאוחר מדי. אין, כמובן, להשוות את גרמניה של שנות ה־30 של המאה הקודמת למדינות אירופה של היום, ועל אחת כמה וכמה לא לארצות הברית, אבל לחלק מהיהודים שחיים היום בארצות אלה יש תכונה משותפת עם הדור ההוא בגרמניה: הם אינם תמיד ממהרים לזהות ולאבחן את הגורמים שמתנכלים להם, ועוד פחות להסיק את המסקנות המתבקשות. 



הדבר בלט גם אחרי הטבח המזוויע בבית הכנסת בפיטסבורג, כשזרמים שונים ביהדות האמריקאית התבטאו בצורות שונות ולעתים סותרות, כולל תגובות שהתייחסו יותר להתנגדותם הפוליטית לנשיא טראמפ ופחות לדברי הרוצח שלפיהם יש "להרוג את כל היהודים", במקום להציג עמדה מאוחדת. 
 
גם בישראל, למרבה הצער, הממסד הרבני הרשמי פגע בסולידריות היהודית, כשלא כינה את מקום הרצח בשם בית כנסת (מפני שהיה קונסרבטיבי), ורק ראש הממשלה נתניהו יצא בהצהרה מתקנת.
 

לאנטישמיות באירופה יש שורשים עמוקים באמונה הנוצרית, הן זו הקתולית והן זו הפרוטסטנטית (אצל הקתולים הייתה האינקוויזיציה, ואילו הרפורמטור הגרמני המהולל מרטין לותר חיבר כתב השמצה אנטישמי במאה ה־16 שלא היה מבייש את יוליוס שטרייכר ואת גבלס), בנוסף לדחפים אנטישמיים אחרים, לרבות כלכליים, שעולים בעת הנוכחית מדרגה נוספת כתוצאה מהנוכחות ההולכת וגדלה של המוסלמים באירופה ובפרט בצרפת ובגרמניה. 
 
באמריקה המצב שונה. אומנם גם שם היו בעבר תופעות אנטישמיות מסיבות דומות לאלו שבאירופה, אך הן היו פחות שכיחות. גם לא נעדרה לעתים האנטישמיות ה"מנומסת" יותר שהתבטאה בשמירת מרחק מסוים, בעיקר מצד ה"ווספים" האנגלוסקסים, ממי ש"אינם משלנו", אך מול זה עמדה המסורת התנ"כית של האבות המייסדים ורוח החופש והשוויון שבמורשת האמריקאית, בנוסף להזדהות של אמריקאים רבים עם מדינת ישראל. ואכן, הקמת מדינת ישראל הקנתה ליהודים האמריקאים מעמד יוקרתי ומכובד יותר מבעבר. 
 
ואולם, בשנים האחרונות חלו תמורות שליליות בעניין זה שיש מי שזוקף אותן, שלא בצדק, לחובתו של הנשיא טראמפ. הגם שבהנ"ל מעולם לא דבק רבב של אנטישמיות, יש בין מתנגדיו ובתקשורת מי שתולים בהתבטאויותיו הלאומניות את האחריות לתופעות של אלימות כלפי מיעוטים, כולל יהודים. ספק אם עובדתית וסטטיסטית יש אומנם עלייה בתופעות אלה, אך זו הפרצפציה, לפחות בחוגים הליברליים. 
 
ברם, לצד מעשיהם האנטישמיים האלימים של הקו־קלוקס־קלאן, הניאו־נאצים וגלוחי-הראש בימין, המועטים יחסית למרות הטבח בפיטסבורג, קיימת היום עליית מדרגה אנטישמית מסוכנת הרבה יותר לטווח ארוך בשמאל האמריקאי, שה־BDS, ארגון הקורא לחרם על ישראל, הוא הביטוי הבולט והקיצוני ביותר שלה. הארגון הזה מנסה אומנם לטעון שהחרם מכוון רק נגד ה"כיבוש" וההתנחלויות, אך גם הצהרות מנהיגיו ותומכיו שלו עצמו, כגון הסופרת האנטישמית אליס ווקר, זוכת פרס פוליצר על ספרה "הצבע ארגמן", אינן מותירות כל ספק שמגמתו האמיתית היא שלילת זכותו של העם היהודי למדינה ומחיקת ישראל מהפה. 
 
ה־BDS אחראי גם לאלימות נגד סטודנטים יהודים בכמה אוניברסיטאות בארצות הברית. חמורה במיוחד היא ההשפעה שיש לארגון הזה ושליחיו ולקבוצות דומות על הפוליטיקה הנורמטיבית, במיוחד במפלגה הדמוקרטית. כפי שכתב בשבוע שעבר הפרשן רוס דאוטאט בטורו ב"ניו יורק טיימס", תחת הכותרת "גזענים בימין, אנטישמים בשמאל", המפלגה הזאת עלולה להפוך בעתיד הלא רחוק לנחלתו של דור חדש של נציגים שמאליים בעלי דעות קדומות ופרנויות. דאוטאט מזכיר בהקשר זה את "מצעד הנשים" (שהתקיים בסוף השבוע) ושבין מארגניו היה לא אחר מהאנטישמי הקיצוני לואיס פרחאן, מנהיג "אומת האסלאם", ושאילולא ההתערבות ברגע האחרון של ההנהגה הרשמית של המפלגה, היו מתנוססות בו סיסמאות אנטישמיות ואנטי ישראליות מובהקות. 
 
ההתפתחות הזאת מהווה דילמה קשה בעבור המפלגה הדמוקרטית, אבל עוד יותר בשביל חלק הארי של יהדות אמריקה, שלה משמשת המפלגה הזאת מאז ומתמיד בית פוליטי ושזוכה באופן מסורתי ברוב קולותיה בבחירות. כיצד ינהגו יהודי אמריקה בכלל והרוב הליברלי בקרבם, בפרט לאור המגמות האלה, האם יסיקו מסקנות וייאבקו נגדן בצורה אמיצה ומושכלת, או שמא יוכו בעיוורון כמו אותם יהודי גרמניה בשנות ה־30 של המאה הקודמת?