מותו של עמוס עוז מצער מאוד. לא רק משום היותו סופר דגול, אלא גם בשל הכבוד שיש לרחוש לאיש אשר רוח בו, הנאבק על דעותיו מתוך אהבה ואכפתיות לעמו. ועם זאת, ראויה האמת, שעוז חזר ודיבר בשבחה, להיאמר: בהתבטאויותיו הפוליטיות, אמן המילים לא הירבה לכתוב את המילים הקטנות גדולות "נראה לי", "אם אינני טועה". גם לא את הצמד הנפלא: "לעניות דעתי". התנהלות זו, המאפיינת עוד ציונים אוהבי הארץ, מזמינה הרהורים.
עוז וחבריו לדעה (א.ב. יהושע, דוד גרוסמן ואחרים) לא התמודדו עם השאלה הנ"ל. "אהבה מקלקלת את השורה", חיז"לו קדמונים - אני חושב שעוז היה אוהב את הפועל הזה - ונראה שאהבת השלום של הסופר הכה מוכשר קלקלה את שורות כתיבתו הפוליטית.
עוז כתב: "יהודים וערבים לא יכולים להתאחד ולהפוך ביחד למשפחה אחת גדולה ומאושרת, משום שהם אינם ישות אחת והם לא בני משפחה. לא צריך ירח דבש משותף, אלא גירושים הוגנים". לגירושים הוגנים יש מילה נרדפת: פשרה. הרשות הפלסטינית גילתה כי אינה מוכנה לפשרה. הצעותיו של אהוד ברק בקמפ דיוויד ושל אהוד אולמרט לאבו מאזן ב-2008 - נדחו. ההצעות ויתרו על חלקים מיהודה ושומרון והסכימו לפינוי חלק מההתנחלויות. עוז לא בא חשבון נוקב עם השכנים על כך.
עוז רצה להתגרש מהפלסטינים. אף כותב שורות אלה סובר שכשתגיע השעה האמתית, והלוואי שתגיע במהרה, לא יהיה מנוס מפשרה כואבת, ואין פשרה בלי ויתורים. אלא שתהליך גירושין מצריך השלמה של שני הצדדים עם קיומו של השני. "שניים אוחזים בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי" - מה פוסקת ההלכה? "יחלוקו".
התרעות פיקוד העורף