מותו של עמוס עוז מצער מאוד. לא רק משום היותו סופר דגול, אלא גם בשל הכבוד שיש לרחוש לאיש אשר רוח בו, הנאבק על דעותיו מתוך אהבה ואכפתיות לעמו. ועם זאת, ראויה האמת, שעוז חזר ודיבר בשבחה, להיאמר: בהתבטאויותיו הפוליטיות, אמן המילים לא הירבה לכתוב את המילים הקטנות גדולות "נראה לי", "אם אינני טועה". גם לא את הצמד הנפלא: "לעניות דעתי". התנהלות זו, המאפיינת עוד ציונים אוהבי הארץ, מזמינה הרהורים.
"הנקודה היהודית", אמר מישהו נבון, היא זו המופיעה מתחת לסימן השאלה, ולא מתחת לסימן הקריאה. עוז, כרבים מחבריו לדעה, לא היה מחובבי סימני השאלה. אילו היה פחות נחרץ בעמדותיו, יתכן שתוך כדי המטרת אש וגופרית על כך ש"הכיבוש אשם בכל", היה דן בשאלה המתבקשת: ב-1967 לא היו התנחלויות ולא מתנחלים, ובכל זאת, שלוש מדינות ערב קמו עלינו לכלותנו.

סליחה, טעות: היו התנחלויות ומתנחלים וכיבוש לפני מלחמת ששת הימים - בעיניהם של שכנינו. ההתנחלויות נקראות ירושלים, חולדה וערד (שם גר עוז), והמתנחלים הם עמוס עוז ומשפחתו. חוסר ההשלמה עם קיומנו לא החל ב-67'.
עוז וחבריו לדעה (א.ב. יהושע, דוד גרוסמן ואחרים) לא התמודדו עם השאלה הנ"ל. "אהבה מקלקלת את השורה", חיז"לו קדמונים - אני חושב שעוז היה אוהב את הפועל הזה - ונראה שאהבת השלום של הסופר הכה מוכשר קלקלה את שורות כתיבתו הפוליטית.

עוז כתב: "יהודים וערבים לא יכולים להתאחד ולהפוך ביחד למשפחה אחת גדולה ומאושרת, משום שהם אינם ישות אחת והם לא בני משפחה. לא צריך ירח דבש משותף, אלא גירושים הוגנים". לגירושים הוגנים יש מילה נרדפת: פשרה. הרשות הפלסטינית גילתה כי אינה מוכנה לפשרה. הצעותיו של אהוד ברק  בקמפ דיוויד ושל אהוד אולמרט לאבו מאזן ב-2008 - נדחו. ההצעות ויתרו על חלקים מיהודה ושומרון והסכימו לפינוי חלק מההתנחלויות. עוז לא בא חשבון נוקב עם השכנים על כך.

אני תוהה מה באמת חשב עמוס עוז ומה סוברים חבריו על התסריט הבא: נניח שמחר ישראל תיסוג לגבולות 67' וכל ההתנחלויות יפונו, האם הטרור ייפסק? האם זה יספק את מיליוני שכנינו? החמאס מצהיר כי אף גבולות 47' אינם מקובלים עליו, ואין מקום למדינה יהודית גם לא בין גדרה לחדרה. ואשר לערביי יהודה ושומרון: אילו קולות סביר יותר שיישמעו משם בתסריט הנ"ל - די לשפיכות הדמים, או: ועכשיו תל אביב, יפו וחיפה?
עוז רצה להתגרש מהפלסטינים. אף כותב שורות אלה סובר שכשתגיע השעה האמתית, והלוואי שתגיע במהרה, לא יהיה מנוס מפשרה כואבת, ואין פשרה בלי ויתורים. אלא שתהליך גירושין מצריך השלמה של שני הצדדים עם קיומו של השני. "שניים אוחזים בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי" - מה פוסקת ההלכה? "יחלוקו".
"העובדות עלולות לפעמים להיות אויב בנפש של האמת", אמר עוז בהרצאה אחת. איזה משפט ספרותי נהדר. נדמה לי שעמוס עוז ז"ל לא נתן לפעמים לעובדות לשבש את האמת שלו.

הכותב הוא עורך דין, מומחה לדיני משפחה וירושה.