זה היה יום קשה וכואב בתל אביב עבורי כעיתונאי שסיקר לאורך כל הערב את מחאת אחי בני העדה האתיופית וכאזרח המדינה הזאת. הרבה יותר קשה משהיה לאלפי הנהגים שנתקעו שעות לערב אחד בכבישים. זאת עדה מדממת, והיא סובלת יום יום מגזענות ממסדית, חברתית, קהילתית מושרשת. לא רק מצד שוטרים ופקידי ממשל אלא מצד רבים מדי מאיתנו, ואלה אחינו. 

הם המראה של העם היהודי בישראל שאבותיה המייסדים רצו להקים בה חברת מופת ובראי ההיסטוריה כשלו. אותה ההיסטוריה תשפוט כל אחד מאיתנו, משאר שבטי, מגזרי ועדות ישראל, איך נפלנו אנחנו, שבכל הגלויות והתפוצות נרדפנו אלפי שנים בגלל לאום ודת, לגזענות הנחותה ביותר בלי להודות ולהרגיש. איך אנחנו, שסבינו שהתקבצו כאן מכל התפוצות סבלו גזענות של העדות האחרות כלפי מוצאם, הפכנו כולנו את העדה האתיופית היקרה רק בגלל צבע עורה לעדה המוקצה ביותר בחברת השבטים שלנו. עדה שכל פשעה הוא צבעה ובשל כך כל יתר שבטי ישראל מיקמו אותה כפחות ישראלית, פחות יהודית, פחות נקודה. 

הם לא פחות מאף אחד מאיתנו בדבר. הם אחינו. הם שווים לנו בכל. הם המראה של החברה הישראלית. והדמות המשתקפת ממנה מכוערת מאד. זה גדול יותר מכל ביטוי של זעם, מוצדק יותר או פחות, זה גדול יותר מכל תוצאה של חקירת מח״ש אם ידו של שוטר היתה קלה על ההדק או לא. כי אף חקירה לא תוכל להיכנס לנבכי נפשו של אדם אם ראה איום בשחור. 

השחור בכל אומת מהגרים נלחם בנו הגזענים שרואים בו נחות ואלים מטבע צבעו. אבל אפריקה היא ערש האנושות ואם אנחנו, אזרחים מן השורה, מורים, פקידי ממשל, רבנים, שרים ושוטרים, לא רואים בצאצאים יוצאי היבשת השחורה שווים לנו, אנחנו לא ראויים להיקרא בני אנוש.