הפעם זה לא ילך. לא רק משום שגנץ הוא לא רבין, אלא מכיוון שהציבור כבר הרבה יותר מפוכח. הסיסמאות שעבדו ב־1992 כבר לא יכולות לעבוד ב־2019. אין עוד סיכוי לשווק לציבור תקוות שווא על שלום או על פשרה מדינית עם הפלסטינים תמורת ויתור על כל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, או על חלקם, גם בלי הסכם, כפי שעשו אהוד ברק ואריאל שרון, אף הם גנרלים בדימוס. איך אפשר בכלל לנסות למכור חלומות חלם מהסוג הזה?

אז לרבין זה הצליח. משהו באישיותו קסם ללא מעט אנשים. בכל זאת רמטכ”ל, אמרו בלבם בוחרים מהימין. ייתכן שהוא רואה משהו שאנחנו לא רואים. אם כי חשוב לציין שרוב הציבור היהודי לא ממש קנה את זה – השמאל עלה לשלטון בזמנו בגלל אובדן מנדטים של מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה והוא הסתייע ברוב שהעניקו לו חברי הכנסת הערבים. אבל היום זה כבר לא יכול לעבור, גם אם הנאומים הבאים של גנץ ישווקו באריזת מתנה עם נייר צלופן. לכולם, כך נדמה לי, גם בשמאל האנטי־ציוני, כבר ברור ששלום לא ייכון פה גם בעוד אלף שנים.

לחלום אפשר, אבל צריך גם להיות ריאליים. הערבים לא מוכנים להכיר בזכותו של העם היהודי למדינה משלו. בזה נתקל גם ברק בעת שהיה נואש להגיע להסכם כלשהו שיציל את כהונתו הדועכת. הם רוצים להקים את המדינה שלהם על כל השטח שממערב לירדן.

ויש עוד עניין: אין מנהיג ערבי שיעז לוותר על זכות השיבה. הערבים רואים בה אבן יסוד. מה שאומר שיהודים יצטרכו לעזוב את בתיהם כדי לפנות מקום למי שיבקשו לממש את זכותם לשוב לבתים ולאדמות שנטשו ב־1948.

צריך לקבל את ההזדמנות להגיב על כל הכרעה משפטית. נתניהו. צילום: תומר נויברג, פלאש 90

דוד בן־גוריון, שראה את הנולד, מיהר לספח את כל השטחים שהתפנו כדי להקים בהם את ישראל החדשה. מזלו היה, כמובן, ששופטים מסוגו של אהרן ברק לא ניצבו אז בדרכו. בית המשפט העליון היה, כמו כל מוסדות המדינה, ציוני למשעי. שופטיו חשבו אז רק ציונות. ערכים כוזבים שמנחים כיום שופטים בירושלים לא עמדו לנגד עיניהם. הדמוקרטיה נשארה על כנה, ללא פגע, גם לאחר שחוק השבות, למשל, בא לעולם. את חוק הלאום הם היו מחבקים.

כעת כבר ברור למה חוגים בשמאל מבינים שרק באמצעות תיקי חקירה יעלה בידם לכבוש את השלטון. אין להם דבר אחר ראוי להציע. כרבע מאה לאחר ההסכם שהוליד אוטובוסים מתפוצצים ברחובות הערים ומקומות בילוי שעולים באש, חזיונות שווא לא יכולים להוליד חילופי שלטון.

אביחי מנדלבליט בוודאי מבין את זה, ולכן מוטלת עליו אחריות כפולה ומכופלת: אסור לו לפעול כמי שנשבה שלא מרצונו. פרסום עמדתו צריך להיות לאחר הבחירות כדי לאפשר להליך הדמוקרטי להתנהל כסדרו. בנימין נתניהו צריך לקבל את ההזדמנות להגיב על כל הכרעה. כל החלטה אחרת יכולה להתקבל כניסיון להתערב בתוצאות הבחירות.