מחר זה ייגמר: סוף־סוף יידומו צלצולי הטלפון, ייפסקו הודעות הוואטסאפ האינסופיות ונדע מי ומי הם המאושרים, אלה שימוקמו במקומות הריאליים ברשימת הליכוד לכנסת. אני ועוד כ־3,000 חברי מרכז נחדל להיות מחוזרים. כבר לא ירעיפו עלינו הבטחות, ברכות, מילים יפות ודברי שבח עצמיים.

היה זה שבוע עמוס ל־150 המתמודדים בליכוד. חלקם מכהנים, חלקם חדשים ומבטיחים, חלקם תמוהים, בלתי מוכרים, ורובם יודעים מראש שאין להם שמץ של סיכוי. אלה קפצו למים, שפכו כסף רב ויוכלו לרשום ברזומה הרזה שלהם: מועמד ברשימת הליכוד לכנסת.

בעוד אלה מתרוצצים מכנס לכנס, ממפגש למפגש, צמודים לטלפון בניסיון נואש לקושש קולות (מי מבעלי זכות הבחירה לא הבטיח ליותר מ־12 מתמודדים ברשימה הארצית ולחמישה מתמודדי המחוזות הבטחות שלא יוכל לקיים?), מצאתי עצמי בשבוע שעבר, עם עוד רבים וטובים במחנה הלאומי, בכמה אירועים תנועתיים נוסטלגיים. הראשון שבהם חיבר במובן מסוים בין הפוליטיקה העכשווית לפוליטיקה מימים עברו. מרכז הספורט של בית"ר ערך אירוע אזכרה לחמישה חרותניקים שנחשבו למושכים בחוטים במאה הקודמת. “חמשתם", קראה להם רחל קרמרמן, ברמז ברור לרומן הידוע של ראש בית"ר.

היה נחמד להתרפק על זכרם של שני חברי הכנסת יוסק'ה קרמרמן ומיכה רייסר ושלושת התל־ אביביים יגאל גריפל, אריה קרמר ומיקי מנדלבליט, כפי שעשו ברוב רגש וגעגוע הנשיא ראובן ריבלין והשר לשעבר דוד לוי. לנאומים קדם מינגלינג נרגש עם חברים לדרך מאותם ימים. שערותיהם הלבינו, קמטים עלו בפניהם, רובם אינם משחקים עוד במגרש הפוליטי, חלקם אף נטשו את המחנה. ביניהם הסתובבו, איך לא, הפריימריסטים של ימינו, מנסים למשוך תשומת לב, להצטלם עם כל אחד ואחד, להזכיר את יום שלישי הקרוב. חשבתי לעצמי: האומנם בעשורי המאה הקודמת היו החיים הפוליטיים נקיים יותר, צנועים יותר? לא בטוח.

למחרת, משרד הביטחון וברית חיילי האצ"ל קיימו אירוע הוקרה ללוחם האצ"ל יוסק'ה נחמיאס בבית הגדודים במושב אביחיל. יוסק'ה בן ה-93 פרש סופית לגמלאות ממשרד הביטחון, לאחר 30 שנות הדרכה בבית גידי - מוזיאון האצ"ל בתש"ח לשפת ימה של תל אביב. זה המוזיאון הסמוך למקום טיבועה של אלטלנה, שמתוך בערתה חילץ יוסק'ה והציל את המפקד מנחם בגין.

דור לוחמי המחתרות מתמעט והולך. יוסק'ה נחמיאס הוא אחד האחרונים שבהם. בני 80, 90 פלוס, עדויות חיות ללחימה, להקרבה, לדבקות ללא פשרה במטרה הלאומית. דור של אנשים מיוחדים, שנתנו ולא ביקשו. אידיאליסטיים מזן שהולך ונכחד.

כזה הוא גם ד"ר ברוך לוי, איש ההגנה בעברו וכיום יו"ר ארגון לוחמי ההגנה. פגשתי אותו ביום חמישי לפנות ערב בבית העלמין נחלת יצחק באזכרה ליאיר, מפקד לח"י האגדי, 77 שנה להירצחו בידי קלגס בריטי. נוכחותו בטקס של איש אציל זה, הלוחם הזקוף בן ה־85, ריגשה אותי במיוחד. הנה, חשבתי בלבי, נציג ההגנה בא לתת כבוד לחללי המחתרת היריבה, השנואה באותם “ימים אדומים ולילות שחורים של הגנה וכיבוש". כמו בא להדגיש כי המאחד בינינו עולה על המפריד – ואותו יש לחזק, להדגיש, גם בימים אלה של מערכת בחירות מתלהטת. והיה מרנין לראותו ניצב לצד הפייטרית של לח"י, יעל בן דב, בת 91, שנעזרת בהליכון, אבל נמרצת כמו צעירה בת 20.

ברוך חבר ההגנה, יוסק'ה איש האצ"ל ויעל מלח"י ימשיכו לספר עד יומם האחרון את סיפורי המחתרות. את סיפורי הלוחמים שלחמו, כל אחד בדרכו, למען המטרה הלאומית המשותפת. ואולי זהו המסר לאלה שנלחמים היום, פוליטית, לא על המדינה אלא על השלטון בה. גם במערכת בחירות חריפה ככל שתהיה, אסור לשכוח את המשותף, את האחדות הנדרשת. גם כאשר כל יום אנו מתבשרים על לידת מפלגה חדשה וחווים הקצנה בשיח, יש לקיים את ההליכים הדמוקרטיים לקראת כינון הכנסת הבאה בכבוד ככל האפשר. לכידות היא החוסן האמיתי של ישראל.