בימים אלה לפני שמונה שנים רעדה האדמה במצרים. הנשיא הכל־יכול חוסני מובארק התכנס באחד מחדרי ארמונו עם שר ההגנה חוסיין טנטאווי, וזה יעץ לו ללכת הביתה. אחרת, התריע טנטאווי, איאלץ לירות במפגינים כדי להפיל בהם חללים, וכאשר ההיסטוריה תשאל מי נתן את ההוראה, כולם יצביעו עליך. הרחוב היה נחוש לסלק את הראיס, ושניהם הבינו היטב את גודל המצוקה. אם יפתחו באש, הקלון יהיה רב. לא יפתחו, להבות המרי יתגברו וישרפו את הארמון. ברחובות כבר התגוללו גופות. טנטאווי הבטיח לנשיאו חסינות, אבל בעניינים האלה, מי יודע מה צופן המחר. ההמון ומי שעומד מאחוריו עלולים להדיח גם אותו.

דפי ההיסטוריה למודים שליטים שברגעים כאלה דבקו בכיסאם. מובארק החליט באומץ להיענות בחיוב לעצת חברו. הוא היה בן 83, אחרי 29 שנות שלטון, ובמידה רבה, פרש אל הלא־נודע.

מצרים המשיכה לסעור. בחלקו היה זה הרחוב בביטוי אותנטי של כעס שהתפרק, אבל מאחורי הקלעים החל לפעול גם מנגנון השטח של האחים המוסלמים. הם הריחו הזדמנות לטפס לעמדת שלטון. טנטאווי, המושל הזמני, נאלץ ללכת לקראת שני אלה. 25 בינואר, יום פרוץ המהומות, נקבע כחג לאומי. כולם דיברו על עידן חדש, וערכי המהפכה נישאו בפי כל. דמוקרטיה, שקיפות, האזרח הוא המלך ולא שליטיו. הצעירים שאיבדו את חייהם בהפגנות הפכו לקדושים. "עוד מעט נשלח את סמלי השחיתות לכלא, ותהיה כאן מצרים חדשה", שמעתי מפי סוחר צעיר בשוק של קהיר.

לפני שבועיים צוין שוב 25 בינואר, אבל בניגוד לשנים עברו, חלף ללא זכר. אף טקס לא נערך, אף תוכנית טלוויזיה לא שודרה, ואף נאום לא נישא. אין זה מקרה, כמובן. הנשיא עבד אל־פתאח א־סיסי אמר כבר יותר מפעם אחת כי האירועים ההם היו טעות, שהחזירה את מצרים שנים אחורה. הוא, אם תשאלו אותו, נמצא שם כדי לתקנה. לעורר תנופה כלכלית של בנייה, לגייס השקעות, לדכא את הטרור שמבריח תיירים וגם להשתיק רעשי רקע. למשל, כאלה שמתלוננים על היעדרו של חופש הביטוי. במפעל התיקונים הזה אין מקום לדיבורים על מהפכה דמוקרטית. כשחרך החלון נפתח לפני שמונה שנים, ראינו מי הראשונים שהסתננו פנימה. תוקעי הסכין בגב.

בחודשים האחרונים הולך ומתנחל לו רעיון חדש. ב־2022 אמור א־סיסי לפנות את כיסאו. החוקה המתוקנת קוצבת את הנשיאות לשתי קדנציות בנות ארבע שנים כל אחת. בפרלמנט מתארגנת כעת יוזמה להעמיד את הכהונה רטרואקטיבית על שש שנים. כך תוארך תקופתו עד 2026. היוזמה איננה ספונטנית ואינה מפתיעה. מקורה בחלונות הגבוהים.

אין דבר העומד בפני א־סיסי ואנשיו ברצותם לשנות את החוקה. ואכן, מחצית מהצירים כבר חתמו. הבעיה היא המסר להמונים. מהו חוק ומהי חוקה, אם מוחקים וכותבים אותם כל העת לפי מצב הרוח הפוליטי. ומהי המהפכה, אם ערכיה נמוגו. רבים במצרים מרגישים כי הצעירים שמסרו את נפשם כדי לחולל שינוי, הלכו לחינם.

למסתכל מהצד זה נראה כמקרה נוסף של שליט הנצמד לכיסא, אבל המציאות הקהירית מורכבת יותר. א־סיסי והקצינים אכן חופשיים להושיב בארמון מי שירצו. לבחור את המועמד שלהם, לבנותו ולהבטיח את ניצחונו. אבל לשם מה כל הזעזועים האלה, אם המנהיג המכהן ביסס את שלטונו ומצוי בשיאו. במצרים של היום אין קול גבוה מקולה של היציבות. ולכן, אין דבר שיעמוד בפניהם ברצותם לשנות את הסעיף בחוקה הנוגע לכהונתו.

מפתה להטיח ביקורת במשטר. בהחלט יש על מה. צמרת האחים המוסלמים בכלא. הנשיא מוחמד מורסי בכלא. אתרי חדשות נסגרו. מובילי דעה אינם רשאים להגיד מה שעולה על דעתם. אבל אנחנו, היודעי כל, שוכחים לעתים, כי נשיא מצרים והחבורה שמקיפה אותו מכירים את קשייהם טוב מכל זר. הם יודעים מה ביכולתם לעשות, ובמה קצרה ידם מלהושיע. ולשיטתם, העם המצרי אינו בשל, בשלב הזה, לדמוקרטיה מערבית בסגנון שלו הטיפו המפגינים ב־2011. כי תהליך כזה, במדינה כה נפיצה כמו מצרים, עלול למוטט את המבנה כולו. אולי אחרי שהיציבות תשוב על כנה, תבוא הבשלות. אולי לא. 

שיילכו לעזה

אם יבצע מישהו מחקר מקיף על החיים ברצועת עזה בשנות הסגר, נקווה שיתרשל ולא יעיין בתיקי בג"ץ. עתירה שהוגשה באחרונה לבית המשפט העליון חושפת היבט מדכדך במיוחד של המגע בין האוכלוסייה שם לרשויות בישראל.

העתירה עוסקת בתושבי עזה המבקשים לצאת לישראל או דרכה לצרכים שונים: טיפולים בבתי חולים, ביקור קרוב משפחה על ערש דווי (בגדה או במדינות ערב), לימודים בחו"ל ומסחר עם ישראל או הגדה. מתברר כי ישראל מתחייבת להשיב על בקשת היציאה שלהם בתום פרק זמן מסוים, לפי סוגה. בקשתו של חולה תיענה בתוך 23 יום. סטודנט שהתקבל ללימודים גבוהים בחו"ל ומבקש לצאת מעזה ייענה בתוך 70 יום. בקשה להשתתף בחתונה של קרוב תיענה בתוך 50 יום לכל היותר. לבקר בן משפחה גוסס, 70 יום.

פרקי הזמן האלה ארוכים מאוד וגורמים עוגמת נפש למבקשים. הנה למשל המקרים של קרוב גוסס. ב־70 הימים עד למענה קרה שהקרוב מת. אלא שהעותרים מספרים כי ישראל איננה עומדת גם בפרקי הזמן הללו, ופעמים רבות מגיבה לאחריהם. לעתים התגובה כבר אינה רלוונטית. ויש שאינה מגיבה כלל.

את העתירה הגישו שלושה ארגוני זכויות אדם. גישה, רופאים לזכויות אדם והמוקד להגנת הפרט. לטענתם, לוחות הזמנים האלה בלתי סבירים מלכתחילה, והפגיעה במבקשים בלתי מידתית ובלתי נחוצה. בעתירה מתואר יחס הרשויות בישראל לבקשות האלה כאדנותי ומעליב. הם טענו כי מדובר בתופעה, ולא באירועים חריגים, וביקשו מבג"ץ להורות למדינה לקצר את ההליך ולייעל את המענה.

שופטי בג"ץ, כדרכם בתיקים כאלה, דחו את העתירה. הם נתלו בעמדת המדינה, כי בשנה הקרובה צפויה בחינה מחדש של הנוהל (מכאן, שטענות העותרים עשויות ממילא להתברר כמיותרות). אחר כך טענו כי היא כוללנית. כלומר, נטולת דוגמאות ומקרים קונקרטיים, אף שהובאו בה דוגמאות.  

הנימוקים שהעלו השופטים מזוז, גרוסקופף ושטיין טכניים. הנימוקים האלה אפשרו להם לדלג על העיקר ועל העיקרון: יחסה של מדינת ישראל לאזרח הפשוט ברצועה. לאזרח ולא לשליטיו. מה היא רואה בו - קורבן, מטרד, ואולי גם הוא אויב? אם אינו אויב, כמו שאמר פעם ראש הממשלה נתניהו, מדוע לא להיטיב עמו. אם הוא אויב, מדוע לא נכריז על כך בריש גלי.

הישראלי הממוצע מתקשה לשמוע טענות מסוג זה. גם כבוד השופטים התקשו. הוא מתקשה, כי יש בהן כדי לערער את המוסר הלאומי. הן מגלות כי השליטה של ישראל על העזתי היא גם על רגשותיו, כאבו הנפשי והפיזי, וזכותו לקבל טיפול או לימוד או רגע של נחת.

כאשר לכל זה יש הצדקה ביטחונית, בסדר. אבל איזה צורך ביטחוני מצדיק סחבת או התעלמות מבקשה של חולת סרטן מחאן יונס לצאת לטיפול במזרח ירושלים. או מסטודנט שכל עתידו לפניו, לצאת ללימודים בדובאי. או מאדם שאחיו עומד להיפרד מהעולם, לצאת לומר לו מילים אחרונות. נסו לשים את עצמכם במקומם. אנשים פרטיים, שמצפים כי ישראל החזקה תיענה למצוקתם הרבה. וישראל מתמהמהת, או יש שכלל אינה משיבה.   

איש אינו עושה זאת בכוונה תחילה. לעתים אף פועלים העוסקים בדבר להיטיב עם אוכלוסיית הרצועה מעבר למה שדורשים הכללים היבשים. אבל בעתירה נדונה רוח המפקד, לא תקלה אחת ולא שתיים. והיא ידועה לרבים. קצינים, חיילים, יועצים משפטיים, פוליטיקאים, עיתונאים, והנה גם לבית המשפט העליון. העיקר, השבוע חגגנו את יום המשפחה.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל

tguvot@maariv.co.il