יו"ר מפלגת "חוסן לישראל", בני גנץ, איננו אדם רע. הרי בכל זאת הוא היה רמטכ"ל. היו כאלו לפניו. אנשים בכירים יוצאי המערכת הצבאית שחשבו שפוליטיקה היא משחק ילדים. כל רמטכ"ל מלך. היו אלו יגאל ידין, משה דיין, יצחק רבין, חיים בר־לב, מוטה גור, רפאל איתן, אמנון ליפקין־שחק, אהוד ברק, שאול מופז ומשה יעלון. אם נבדוק, נגלה שרמטכ"לות היא המקפצה מספר אחת מתפקיד קדם־פוליטי להנהגת המדינה. גם אם אתה רק אלוף או סגן אלוף, גבוהים סיכוייך להתרווח על כיסא בכנסת או לשקוע בכורסת עור צבי ליד שולחן הממשלה.
בבחינת מעשה אבות סימן לבנים, מאז ימי שאול ודוד המלך שנמדדו בכמות הקרקפות לראש, שאול באלפיו ודוד ברבבותיו, עם ישראל מעריך הרבה יותר מדי את תכונות המצביא כמדד מנבא להנהגה. המציאות מוכיחה שבחיים המודרניים מנהיגות מחייבת יכולת סתגלנות, אלתור וגמישות מחשבתית, שאינם מאפיינים בהכרח ראש מערכת צבאית היררכית ומסורבלת.
באופן פרימיטיבי למדי כניסתו של בני גנץ לזירה צמצמה מיידית את כוחם של יאיר לפיד ואבי גבאי הטוענים לכתר, רק משום שהיה רמטכ"ל ומשום שהינו גבוה ונאה. עם ישראל מצביע בעיניים. אין כאן שום תבונה. שום בחינה של יכולות מעשיות. שום היכרות של ממש עם דעות, כוונות או אג'נדה פוליטית. למעשה, הסיבה היחידה המזכה את גנץ בפופולריות היא העובדה שאינו מוכר. עם ישראל הולך שבי אחרי יפי הבלורית והתואר.
מה שעם ישראל פחות מודע לו, זה שגנץ הגיע לתפקיד הרמטכ"ל על תקן ברירת מחדל. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון דאז אהוד ברק וכל מערכת הביטחון - העדיפו את יואב גלנט. אלמלא נעשה לגלנט סיכול ממוקד, לא היה גנץ מגיע לתפקיד הנכסף. ובדיעבד, קשה להיזכר בחותם כלשהו שהשאיר גנץ בתקופת כהונתו כרמטכ"ל.
מאז הכריז על מועמדותו נדרשו לגנץ יותר משבועיים עד שהצליח לדקלם, אחרי חזרות אינסוף, עבודת הכנה מאומצת וסימולציות, גיבוב של ססמאות סינתטיות וקלישאתיות שנועדו לשאת חן בעיני כולם. עד כדי כך לא סומכים עליו יועצי התקשורת שלו, שלא הניחו לעיתונאים להגניב ולו שאלה אחת בסוף נאומו. מבחינתם, הטוב ביותר זה שגנץ יהיה יפה וישתוק. אם לא יועיל, לפחות לא יזיק.
היינו יכולים לחשוב שבנימין נתניהו יתמקד במאבק בגנץ ולא בבחירות הפנימיות בליכוד. אבל עינינו הרואות שלא אלו פני הדברים. נתניהו, כנראה, יודע את מה שהציבור עוד לא, וזה שלגנץ אין התכונות הדרושות להנהגה לאומית עליונה, ודאי לא בעת הזו. הוא היה קצין טוב, הוא אדם בעל זכויות, ויכול להיות שבהמשך אפילו יצליח להוביל חברות עסקיות להצלחה, או לשמש כשר לאיכות הסביבה. דבר אחד בטוח, הוא צריך להשתפשף במערכת הפוליטית, להיחשף בפני הציבור ולהציג את דעותיו לפני שיטען לכתר.
בשלב זה, האג'נדה היחידה שמציעים גנץ וכל החוברים אליו היא: רק לא ביבי. זוהי אג'נדה אד־הוק. היא מציעה לכידות שורות רק כל עוד נתניהו מכהן בתפקידו. אם בדרך נס כלשהי יצליח גנץ להדיח את נתניהו מתפקידו ולהשיג כוח מספיק גדול כדי להרכיב ממשלה, אנו עלולים לגלות את מה שגילה הציבור הבריטי כשהדיח את צ'רצ'יל. צ'רצ'יל היטיב לתאר את מחליפו כשאמר: "מכונית ריקה הגיעה לרחוב דאונינג 10 וממנה יצא קלמנט אטלי". אצלנו זה רק יהיה בלפור 2 ובני גנץ.
הרבה מערכות בחירות בישראל זכו במפתיע התורן: יגאל ידין שקיבל 15 מנדטים לרשימת ד"ש, מפלגת המרכז שזכתה ב־6 מנדטים, צומת שזכתה ב־8 מנדטים, הגימלאים שזכו ב־7 מנדטים, קדימה שזכתה ב־29 מנדטים בבחירות הראשונות שבהן השתתפה וב־28 מנדטים בבחירות השניות, שינוי שזכתה ב־15 מנדטים ויש עתיד שזכתה ב־19 מנדטים. מה שמאפיין את כל הרשימות הללו זה שהן חוו מפלה ניצחת לאחר האופוריה הראשונית ורובן נעלמו כליל מהמפה הפוליטית.
זה דינן של מפלגות "מצב רוח" ושל הצבעות מחאה. מפלגות שקמות כאסופות אישים שנועדו לתרגם פופולריות אישית ומעמד ציבורי לכוח פוליטי בטענה ש"אין יותר הבדל בין ימין לשמאל", דינן כדין השקעה במניה בסיכון גבוה במיוחד. אלו מפלגות בועה. כרגע גנץ מוביל מפלגת בועה שכזו. אם הוא ישתוק מספיק עד הבחירות - הוא עלול להפתיע.
או אז אנו עלולים למצוא את עצמנו עם ראש מפלגה המופעל כבובה על חוט על ידי יועצי תקשורת. רב־אלוף צבאי וטירון ירוק פוליטי. מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה הרפתקאות כאלו. אי אפשר להפקיד את ההגה בידי מי שזקוק ליועצים שיגידו לו מה לעשות. זהו הימור מסוכן מדי. מול תוכנית טראמפ ומול הצורך לשמר מערכת יחסים תקינה עם אישיות מורכבת כמו ולדימיר פוטין, ניסיון ומעמד הם נכסים שלא יסולאו בפז. אי אפשר להמעיט בערכם.
רוב הציבור מבין ומגלה עמידות לשטיפת המוח של התקשורת, שקושרת לגנץ כתרים ומנסה להשתיל לו כנפיים בעוד עוזריו ויועציו מנסים להשתיל לו במקביל - אישיות. אנחנו עוברים במעבר חד מהעידן של "התלוצץ עם רופאיו" לעידן של "התלוצץ על שתיקתו". ההבדל הוא בין האותנטי לסינתטי. אצל גנץ גם הבדיחות נשמעות כמשהו שנכתב על ידי כותבי טקסטים שגויסו מ"ארץ נהדרת".
לקח היסטורי
אם נשווה את סיפורה של ישראל לסיפורה של האימפריה הבריטית, נוכל להפיק לקחים מההיסטוריה בלי לשלם מחיר. הדחתו של צ'רצ'יל ובחירת קלמנט אטלי לראשות ממשלת בריטניה בתקופה שנועדה לקבוע את עתיד אירופה מיד לאחר כניעת גרמניה, שינו את פני ההיסטוריה לשנים ארוכות.
סטלין האתיאיסט לא ידע איך להודות לבורא עולם על מזלו הטוב כשראה את אטלי יוצא מהמטוס במקום צ'רצ'יל. הוא שיטה בנקל באטלי הטירון ובהארי טרומן חסר הניסיון וביתר את אירופה בהסכמתם, תוך שימוש בתערובת של מתק שפתיים, איומים והבטחות סרק, והפך את פולין, בולגריה, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה ומדינות מזרח אירופיות עצמאיות נוספות למדינות חסות, גרורות של ברה"מ, המשועבדות לה ונבזזות על ידיה.
לראש האופוזיציה, ווינסטון צ'רצ'יל, לא נותר אלא לטבוע את המונח שהגדיר את התוצר של ועידת פוטסדאם, הלא הוא "מסך הברזל" שחצה את אירופה מן הים הבלטי בצפון עד הים האדריאטי בדרום והפך את מזרח אירופה כולה לבית הכלא הגדול בהיסטוריה.
גם קלמנט אטלי, כמו בני גנץ, לא היה אדם רע. הוא אפילו היה מנוסה ממנו. הוא כיהן לכל אורך המלחמה כסגנו של צ'רצ'יל בקבינט האחדות הלאומית המצומצם וטיפל היטב בעניינים המשקיים. אבל מנהיגות היא תכונה שאו שיש לך או שאין לך. קשה להגדיר אותה, קל יותר לתאר אותה. צ'רצ'יל פשוט ידע מה צריך לעשות. אטלי לא. גם גנץ לא.