בוורשה מתקיימת השבוע ועידה בינלאומית לשלום וביטחון במזרח התיכון, בהשתתפות נציגים בכירים מ־70 מדינות, בכללן ישראל ומדינות ערב הסוניות. איראן, כמובן, אינה נוטלת חלק באירוע, מכיוון שהמטרה המרכזית שלו היא להציגה כבעיה המרכזית של האזור ולהביא לבידודה.

יוזמת הוועידה היא ארצות הברית, בהנהגת שר החוץ שלה פומפאו. איני יודע באיזו הצהרה משותפת תסתיים הוועידה, ואם היא תיצור כלים מעשיים לבלימת איראן ובידודה ברמה הבינלאומית, אבל יש כמה נקודות בולטות במפגש הזה שראוי להצביע עליהן.
 

המזרח התיכון חדל להיות אזור חיוני עבור ארצות הברית, בראש ובראשונה משום שאינה תלויה יותר בנפט שלו. אך אין זה אומר שהיא נוטשת אותו ואת בעלות בריתה. בניגוד לממשל אובמה, טראמפ רואה בטהרן אויב שיש להילחם בו. הנשק העיקרי של אמריקה הוא לא חיילים אלא כלכלה: בעזרת הסנקציות, הוא מתחיל לחנוק את איראן. מחודש מאי השנה תיאסר רכישת נפט מהמדינה.
 

העולם הערבי הסוני מצוי בחולשה, בלי עוצמת הסחיטה שהייתה לו בעבר בזכות הפטרו-דולרים. הוא מפולג, נלחם בתוכו, מפחד משתי האימפריות ששלטו בחלקיו בעבר: הטורקית והפרסית. יותר, כמובן, מהפרסית השיעית הקרובה מאשר הטורקית הסונית.
 

ישראל, כאמור, תשב יחד עם מדינות ערב אלו בוועידה בוורשה. היא נחשבת לבעלת ברית שלהן בהתמודדות מול איראן. אבל חיילים ישראלים, זה ברור, לא יילחמו עבור המדינות הסוניות. אם הן חפצות בסיוע שלנו, עליהן לשלם מחירים מדיניים. למשל שמטוסי אל על יטוסו מעל סעודיה.
 

זאת כנראה הוועידה הבינלאומית הראשונה העוסקת במזרח התיכון שהנושא הישראלי־פלסטיני אינו עולה בה לדיון. ממש תופעת טבע חדשה, המשקפת את המציאות שהתהוותה באזור. הנושא הפלסטיני כמעט הוסר מסדר היום העולמי. הרשות הפלסטינית, שהוזמנה לוועידה, הודיעה בחמת זעם שלא תגיע. מה הפלא שתומכיו הוותיקים של אבו מאזן מהשמאל הקיצוני הישראלי החלו להתייפח שמזניחים את הפלסטינים ודואגים שעניינם יגווע. 
 

מדינות ערב עדיין חוששות ללכת בעקבות מצרים וירדן ולנרמל את היחסים איתנו, או לפחות לחשוף אותם בפומבי. אך די ברור שהוועידה מהווה עוד התקדמות קטנה בפיתוח הקשר בין ישראל למדינות הסוניות, בעיקר של המפרץ הפרסי.
 

המדינה שהייתה פעם סוריה כמובן לא תגיע לוועידה, אבל מהווה נושא מרכזי בה, בגלל הקשר האיראני. בימים אלה מתקיים מפגש פסגה שני, בסוצ'י, של השלישייה רוסיה, איראן וטורקיה בנושא עתיד סוריה וגבולותיה. לכל המדינות האלו אינטרסים מנוגדים בסוריה והן לא לוקחות יותר מדי בחשבון את רצונו של אסד.
 

בינתיים, יש מפעם לפעם התנגשויות דמים בין כוחות הצבא הסורי הנאמנים לרוסים לבין כוחות הנאמנים לאיראן, ואפילו מול חזבאללה. ותוך כדי כך, כבשגרה, מטוסי אסד מפציצים אוכלוסייה אזרחית באזור אידליב, ואין פוצה פה ומצפצף.