אזרחי ישראל בתרדמת שעה, שבחוץ מתחוללת סופת בחירות. חורף ישראלי: הרחובות ריקים, בערוצי הטלוויזיה משדרים תוכנית ריאליטי: “הנבחרים". הצופים בבית יתבקשו בעוד זמן קצר לבחור את המפלגות שמתמודדות על 120 מקומות בכנסת. עד אז הם מוזמנים לעקוב אחר שלבי החיבורים, ההדחות, ההצנחות והקאמבקים במסגרת פריימריז, או על פי טעמו האישי של ראש הרשימה. 

היה זה נתניהו שהצהיר רק לפני כמה שבועות כי אנו באחת התקופות הביטחוניות המורכבות ביותר, בזמן כזה לא הולכים לבחירות. הוא קרא לשותפות לא לפרק את הקואליציה: “באמצע המערכה לא נוטשים. באמצע המערכה לא משחקים בפוליטיקה". 
 

מאז, כולם משחקים פוליטיקה. נושאים שבליבת הדמוקרטיה והביטחון קיבלו צו גיוס לטובת מערכת הבחירות. ראש הממשלה, המכהן כשר ביטחון, מוביל את המגמה. לאחרונה הוא הרבה להצטלם עם חיילים. התמונות מחזקות את התדמית הביטחונית והסמכותית שלו. אלא ששידורי התעמולה בחאקי נאסרו על פי חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. הצבא צריך להילחם ולא להצטלם. נתניהו כינה את ההנחיה מוזרה. “יש להם כל מיני דברים מוזרים", אמר בזלזול, מבלי שציין את השם של מנדלבליט. 
 

זמן קצר אחר כך יצא נתניהו למסע מדיני לצורכי בחירות או שמא למסע בחירות שעשוי לשרת צרכים מדיניים. על כבש המטוס חשף פעולה של חיל האוויר בשטח סוריה: “אנחנו פועלים כל יום, כל הזמן, נגד איראן. כולל אתמול". הכל מתערבב יחד: ביטחון, יחסי חוץ, חקירות ובחירות. נוצר מצב שבו דווקא בנושאים ביטחוניים מוסרת העמימות, ובכל שאר הנושאים נוקטים הפוליטיקאים במדיניות עמומה כדי לא להיתפס באמירה מחייבת. 

נתניהו בבסיס חיל הים. צילום: רויטרס

 

אין מי שיעשה סדר, וגם לא ניתן לשאול שאלות ענייניות כשהשיח מתנהל מעל ראשה של התקשורת ועל הראש שלה. לכן לא מדברים על שלום ולא מדברים על צדק. גם בני גנץ, יאיר לפיד ואפילו אבי גבאי נזהרים כמו מאש שלא לדבר על פתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני. כל עוד אין עפיפוני תבערה מכיוונה של עזה, אפשר לעצום עיניים ולחלום פוליטיקה. לא מדברים על המשבר במערכת הבריאות, על המחסור ברופאים ועל הצפיפות בבתי החולים. החולה במסדרון מתה כבר מזמן ולאיש לא ממש אכפת. לא מדברים על מערכת המשפט ורשויות אכיפת החוק, שעוברות מסע דה־לגיטימציה מתמשך, כאילו היו מפלגה יריבה בבחירות. לא מדברים על הגידול בהרוגים בתאונות דרכים. לא מדברים על קשישים, נכים ואוכלוסיות מוחלשות שמנהלות קרב הישרדות יומיומי.
 

לציבור בישראל מגיע דיון מעמיק יותר מאשר חילופי האשמות סביב השאלה מי היה בעד ההתנתקות ומי עלול להוביל בעתיד להתנתקות. מי אמר ירושלים בירת ישראל המאוחדת לנצח נצחים ומי הסתפק במילים ירושלים בירת ישראל. מי הצטלם בכותל ומלמל תפילה ומי שכח מה זה להיות יהודי. מתנהל פה קרב פרזנטורים: מי גבוה יותר, מי יפה יותר, מי חזק וסמכותי יותר. כמה פלאפלים יש בפיתה המפלגתית. מי מוכן להתאחד עם מי, מי מכשיל את הגוש ומי יעמוד בראש. 
 

איך נהג לומר אריאל שרון: לא זאת השאלה. אלו לא השאלות החשובות. אסור לאפשר למועמדים לראשות הממשלה ולמפלגות המתמודדות להתחמק ולהסתפק בתשובות עמומות. נסו לחפש את מצעי המפלגות. לא תמצאו, משום שבפרקטיקה הפוליטית המתגבשת האיש הוא המסר. 
 

מיושן ככל שזה נשמע, יש לדרוש מהמועמדים להציג את דעתם בנושאים הבוערים: מהו סדר העדיפויות שלהם בחלוקת תקציבים; איך מצמצמים פערים; מי יקבל כמה ולמה; איך מנתקים את הקשר בין הון ושלטון; איך מחזקים את מערכת המשפט ומגבירים את אמון הציבור במוסדות השלטון. וכן, לדרוש מהם התחייבות. לא רק להבטיח, אלא גם להבטיח לקיים.