מה שמוזר בסרטון שהדליפו אנשיו של בנימין נתניהו מאותה פגישה הוא שתיקת הערבים. בשבוע שעבר התכנס ראש הממשלה לדיון סגור עם שרי חוץ על איראן. זה קרה בוועידת ורשה, ובאולם היו גם שרים ממדינות המפרץ הערבי. אחד מאנשיו צילם חלק מהדיון באמצעות הטלפון, ובהחלטת מפקד הוחלט למסור את הסרטון לעיתונאים ישראלים. שר החוץ של בחריין נשמע שם משווה את איראן לרעל. גם דבריו אלה דלפו.

אחרי שעות מעטות הוסר הסרטון מהרשת, אבל בינתיים עשה כמה כותרות. אפשר להתווכח על השאלה אם נגרם נזק לתדמיתה של ישראל בעיני הערבים. האם, למשל, יהססו מנהיגים ערבים מעתה ואילך לפתוח את פיהם במחיצת ישראלים, שמא דבריהם יודלפו. אבל זה ויכוח משני. יותר חשוב לעמוד על כך, שהערבים לא נרעשו מן המעשה. אף לא אחת מן המדינות שנפגעו מהתרגיל, בחריין, סעודיה ואיחוד האמירויות, ביטאה ביקורת בגנות ישראל.

האם יש בכך התקדמות ביחסים עם מדינות המפרץ? כן ולא. כן, כי הערבים הראו בכך כי ישראל חשובה להם, עד כי הם מוכנים לבלוע ממנה צפרדעים קטנות. לא - משום שהאמת ניתנת להיאמר: היחסים עם המדינות הללו אינם שושנים. יש מגעים, יש אפילו ביקורים חשאיים, אבל תשכחו מגן עדן. הן אומנם מחייכות לישראל, אבל גם מחפיצות אותה. לעולם היא תהיה מדרגה עבורם לטפס עליה. לא משום שזו מדינת יהודים. מדובר במשטרים חשדניים השרויים במאבק קיומי. למרות ואולי בגלל עושרם. כל אחד מהם, בחווייתו, עלול למצוא את עצמו בתוך מלחמת שבטים, כמו בימי קדם. במאבק הישרדות אתה לא רודף חיוכים. אתה מחפש קביים.

עידן ההסכמים חלף

בעוד חודש ימלאו 40 שנה לחתימה על הסכם השלום עם מצרים. בעוד שמונה חודשים נציין חצי יובל להסכם עם ירדן. ספק אם נזכה לראות עוד הסכמים במתכונת דומה. סעודיה, בחריין, נסיכות עומאן ואיחוד האמירויות, ארבע רעותיה של ישראל במפרץ, לא ישדרגו את יחסיהן עמה לכדי פתיחת שגרירויות בקרוב. כי לא צריך. ממילא את מה שהן רוצות לקבל הן מקבלות עתה. מגעים ביטחוניים, יחסי מסחר וקשרים דיפלומטיים בעת הצורך. מי צריך תיירים ישראלים, או יחסים פומביים, שאומנם יכניסו קצת כסף, אבל יעשו הרבה רעש.

זו לא בהכרח בשורה רעה. לשם מה הסכמים נוצצים. הרי הצורך בחגיגה מעיד כי משהו לא בסדר. כאשר היחסים טובים ונורמטיביים, החגיגה מיותרת. כשההסכם עקום ומקרטע, לא יועילו זיקוקין די־נור. תיירות, קו טיסות, ביקורים, סחר הדדי ואווירה ידידותית אינם זקוקים לטקסים ולחתימות. הם דורשים רצון טוב. גרעין של רצון קיים בריאד, במנאמה, במסקט ובאבו דאבי. אבל המשמעות שלו מהפכנית עבורם. להוציא לאור את היחסים עם ישראל פירושו לסלול עבורה כביש עוקף רמאללה. זו הצהרה גלויה על הזנחת הבעיה הפלסטינית, וגם הכרה היסטורית בישראל כעובדה קיימת. הם עדיין לא שם.

בינתיים אפשר להתנחם בעובדה שמכל יחסיה עם ממשלות ערב, ישראל יכולה להרכיב מערכת שלום נוספת. תיירות עם מרוקו, סחר עם סעודיה ואיחוד האמירויות, קשרי טכנולוגיה עם נסיכות עומאן (לצורכי התפלת מים) וקו פתוח לקטאר (בנוגע לחמאס). בשנים האחרונות נכנסה לרשימה עיראק. אומנם אין יחסים עם ממשלתה, אבל המגע בין אזרחים פרטיים משני הצדדים חם ורב־תוקף.

ההתבססות האיראנית

ואם דיברנו על עיראק. עצומה שפורסמה שם השבוע נפוצה בין גולשים כאש בשדה קוצים. מפקדים ומנהיגים במיליציות השיעיות חתמו על התנערות מכל מי שבא במגע עם ישראל, או כלשונם, "הישות הציונית הנפשעת". כל אחד כזה, שייסע לישראל או ישוחח עם ממשלתה, ייחשב תומך שלה, נכתב במסמך בחתימתם. "שיתוף הפעולה עם הישות הגזלנית יהווה פעולת ריגול ובגידה במדינה", נכתב, ועוד נאמר: "העם העיראקי, ממשלתו והכוחות הפטריוטיים בו דוחים כל סוג של נורמליזציה עם ישות הציונות, ומי שאומר את ההפך, יישא בכובד האחריות: בפני החוק, הלגיטימיות ובפני הגורם העממי".

העצומה נחתה על קרקע פורייה. ישראלים ועיראקים מקיימים בשנים האחרונות מגעים חמים ביותר, רובם ברשתות החברתיות ומיעוטם באמצעים פחות וירטואליים. אלה מגעים קרובים, עקביים ועממיים. הם מגלים שלא רק הכורדים זוכרים לטובה את ישראל והיהודים, אלא גם שיעים רבים, נוצרים וסונים.

לפני שלושה שבועות יצא הסופר העיראקי עלאא מג'דוב מן הספרייה העירונית בעירו כרבלא. אלמונים חיכו לו על גג הספרייה, וכשפסע בשביל היציאה, ירו לעברו צרור והרגוהו. 13 כדורים פילחו את גופו. הסופר הצעיר (45) היה מבקר חריף של ההתערבות האיראנית בענייני עיראק, ולכל ברור כי רוצחיו הם שליחי איראן.

מה הקשר בינו לבין ישראל? קרוב לוודאי כי יוזמי הרצח של מג'דוב וחבריהם הם החותמים על העצומה לעיל. היא איננה מסמך סתמי אלא אות אזהרה הכולל איום מפורש. החותמים אינם חברי פרלמנט בלבד, אלא ראש החץ של הנוכחות האיראנית בבגדד. הבכיר בהם הוא האדי אל־עאמרי, שר לשעבר, מפקדן של המיליציות השיעיות שהקימו האיראנים, המכונות "הגיוס העממי". חותם נוסף, קייס אל־חזעלי, עומד בראש אחת המיליציות הללו, והוא ידידה של חיזבאללה בלבנון. כאשר אלה מכריזים על מישהו שהוא מרגל, וכי הוא חשוף למשפט הרחוב, אין דרך לפרש את דברם אלא כאיום על חייו.

עיראקים יודעי דבר (מאלה שבאים איתנו במגע) מספרים כי כובד ידה של איראן מורגש היום יותר מאי־פעם בעיראק. תמיד בחשו שם האיראנים, מה קרה עכשיו? אולי אלה הסנקציות שהטיל עליהם טראמפ, המדרבנות אותם יותר מאי־פעם לנעוץ ציפורניים בשכנה, כדי להשתמש בה להלבנת כספים ושאר תועלות. ואולי בעקבות לכתו של ראש הממשלה חיידר אל־עבאדי, שהודח בבחירות. אל־עבאדי פעל בשיתוף האמריקאים, הבריטים ואחרים לצמצום ההשפעה האיראנית בארצו.

לא במקרה נפוץ כרוז האיומים דווקא עכשיו. הוא תוצאה ישירה של הדלפה מישראל. לפני כמה שבועות גילה משרד החוץ כי שלוש משלחות הגיעו לכאן מעיראק לאורך 2018. הפרסום, שכלל פרט אחד או שניים מיותרים, הוליד בבגדד מחול שדים. חברי פרלמנט עיראקיים קראו לפתוח בחקירה, ועודדו את שירותי הביטחון לגלות עניין בנאמר בירושלים. עוד לא הגיעה השעה לספר את הסיפור המלא שהתרחש מאחורי הקלעים, ואת השלכותיו של אותו פרסום רשמי. לעת עתה אפשר לומר, כי מדובר היה במבקרים פרטיים, לא בדמויות בעלות תפקיד בכיר או מעמד רשמי, ובוודאי לא בפריצת דרך.

בעצומה ההיא עשו שליחי איראן בדיוק את המצופה מהם. הם ביקשו להרוג את התופעה, תרתי משמע, בעודה בחיתולים.