שלושה רמטכ"לים מנהלים מערכת בחירות במטכ"ל של גנץ. יש להם שולחן חול, יש להם אויב, ויש להם דוקטרינת קרב. האויב שלהם הוא לא נתניהו. האויב שלהם הוא התומכים של נתניהו וכל מי שמעניקים לגוש הימין את הרוב. מטרת המלחמה: הבקעת הגוש החוסם בכל מחיר. העיקרון המלחמתי המנחה: בתחבולות תעשה לך מלחמה. ססמת המלחמה: אחדות לאומית. מילואים וסיוע ארטילרי מבחוץ: המוסקטר הרביעי, אהוד ברק. המדיניות המופעלת מול הגוש החוסם מימין הינה מדיניות העמימות. 

מדיניות זו מיושמת בכמה דרכים: הדרך הראשונה הינה הצגת רשימה שיש בה ימין ושמאל מדיני, נצים ויונים. רשימה שיש בה ימין ושמאל כלכלי - כחול, לבן ואדום. זהו מסר של לא חלב ולא בשר. רשימת פרווה לישראל. 
 

הדרך השנייה והיותר מסוכנת הינה הפצת מסרים שנועדו לבלבל את האויב. המסרים מגיעים בשיטת השוטר הרע והשוטר הטוב. אז מה היה לנו כאן? גנץ נשלח לחזית כחייל מלהקת החינוך עם מסרים ממלכתיים של שלום לכל. הוא מבטיח יונה. צו פיוס. מנסה לרגש עם סיפור מבית היוצר של צופית גרנט בנוסח אמא שלי ואבא שלו נפגשו בגטו ואנחנו מתאחדים מחדש ב"בור" של גני התערוכה. מפזר קסם פיות מאגדות בנוסח "שמנו את האגו בצד", שנועדו להציג חתן וכלה, היודעים היטב בשל מה נכנסו לחופה, כשני אלטרואיסטים שוויתרו על כל רכושם למען האהבה. ממש רומנטיקה.
 

אחריו יוצא מ"חדר המלחמה" יאיר לפיד בתפקיד חייו: כולו אש ולהבה, קרבי קרבי, מסיר את כפפות האגרוף, שולף ציפורניים, ומוציא על נתניהו את כל הזעם שצבר במהלך הליכה זקופה ומתוחה לצד רמטכ"לים, הגבוהים ממנו בראש או שניים. לקינוח, קיבלנו את גבי אשכנזי, שתפקידו היה לסלק את הסכריניות ההונגרית ולנפק את תחושת הגבר־גבר הסחבקית, מתובלת במזרחיות מתונת סלסולים, שתפקידה, איך לא? לקרוץ לטריבונות של בית"ר ירושלים.
 

גם בחירת הסמלים נועדה לשרת את האניגמה. למשל, בחירת הססמה: "ישראל לפני הכל", שפתחה את הקמפיין של גנץ. לצערי, הססמה לקוחה מז'רגון ימני קיצוני, כדי לשדר ימין חזק וכדי לשדר ש"באנו לשרת". כדור שני לשואה, אני מתחלחל מהקונוטציה שאי אפשר להימלט ממנה: Deutschland, Deutschland uber alles, גרמניה מעל הכל. סבתא של לפיד וסבא של גנץ (או להפך) היו לבטח מתנערים ממנה. אפילו במונחים יותר עכשוויים מדובר בססמה ימנית טהורה. מעין תרגום חופשי של America First, מבית היוצר של דונלד טראמפ.
 

לעומת הססמה האיומה, שרק חלק מזהים את שורשיה, השם כחול לבן הוא ממש הברקה. זהו שם אינטליגנטי. הוא משדר לאומיות. הוא משדר פטריוטיות. הוא מספק תמיכה למצעד הצבאי של הרמטכ"לים ברשימה. הוא משדר ביטחוניזם. רבין סטייל. ליכוד סטייל. ליכוד בתחפושת. צבעי הסוואה. צבעי הכחול־לבן מדברים רגשית אל הגוש החוסם מימין. מדברים בשפה שלו. מהלכים קסם. מוליכים שולל. מצליחים להסתיר את העובדה שאין מגן דוד באמצע. 

בנימין נתניהו. לא מאמץ מדיניות שאמורה הייתה להבטיח לו אתרוג תקשורתי ופוליטי מהיר. צילום: תומר נויברג, פלאש 90

 

פיצוח הבונקר

מול כל הארסנל הזה, המגובה בתקשורת אוהדת, ניצב ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כששתי ידיו קשורות מאחור על ידי הפרקליטות ומנסה להשיב מלחמה. בקרבות רחוב, היה הצופה מן הצד אומר: "לא כוחות". במאבק הזה - זהו סדר הכוחות הנתון. 
 

בטבע, צבעי ההסוואה הם חלק מעקרון הברירה הטבעית. ניסיון ההונאה הוא כזה. אם זה נשמע כמו ליכוד ונראה כמו ליכוד - זה בטח ליכוד ואפשר להצביע לזה. למעשה, זו התחושה שמנסים להעניק לציבור הבוחרים, הגנרלים של כחולבן. לכן הם מספרים לנו שהם לא מתכוונים להישען על רוב חוסם ערבי, אלא להרכיב ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד. לכן הם מנסים לפסול את עוצמה יהודית ויחד איתה גם את סיעת בל"ד. עד הבחירות יהיה לנו הרבה פורים שפיל. 
 

מול צבעי ההסוואה של כחולבן, הליכוד יצטרך להשתמש בצבעי האזהרה. להזכיר לציבור איך רבין הביטחוניסט חתם על אוסלו והביא לגל טרור שלא היה כדוגמתו ושגבה מעל 1,500 הרוגים. הוא יצטרך להזכיר לציבור איך טעה כשמתוך אמון ובציפייה לקבל את אריק שרון של תעלת סואץ ויחידת ה־101 ההיסטורית, הוא קיבל את אריק שרון של ימית ושל ההתנתקות.
 

לשבחו של נתניהו ייאמר שאף על פי שחרב דמוקלס של היועמ"ש על צווארו, הוא אינו מאמץ מדיניות שאמורה הייתה להבטיח לו אתרוג תקשורתי ופוליטי מהיר. לכן כל מה שנותר למחנה הלאומי לעשות הוא לזכור מה היה לנו קודם, להפיק לקחים ולא להפקיד־להפקיר את ההגה בידיים של ביטחוניסטים בעור של לפיד, ניסנקורן, יעל גרמן ועפר שלח. 
 

שלושה צעדים יפצחו את הבונקר של כחול לבן: הצגת המסרים הסותרים בעניין הגוש החוסם עם הערבים, הצבת חוק הלאום במרכז העניינים והודעה חד־משמעית של בכירי הליכוד שהבחירה היא בין ממשלת ימין בראשות נתניהו לבין ישיבה על ספסלי האופוזיציה. 
 

לעניין הגוש החוסם - יש לליכוד תנא דמסייע. עפר שלח הודה ביושר נדיר כי גוש חוסם עם הערבים היה טוב לרבין בשעתו ויהיה טוב גם לכחול לבן. בעניין חוק הלאום - גנץ עצמו אמר שיפעל לתיקון החוק. אסור להרפות ממנו בעניין זה. אם בכוונתו לתקן את החוק, יואיל לומר לציבור בוחריו כיצד הוא מתכוון לעשות זאת. האם בכוונתו לעגן אזכור מיותר נוסף מני רבים לערכי המדינה הדמוקרטית המקובלים על בג"ץ בלאו הכי, ולערפל ולטשטש את חוק היסוד היחידי שמטרתו הייתה לעגן ולהשריש את ערכי המדינה היהודית? האם תיקון חוק הלאום משמעו שנישאר עם דגל כחול לבן בלבד וכל משקלו של המגן דוד יתפוגג ויתרוקן מתוכן? 
 

ובאשר לסוגיה השלישית, אם בכירי הליכוד יתייצבו כאיש אחד מאחורי נתניהו ויגישו כתף קרה לרשימה שמנסה להציג לציבור מצג שווא של ליכוד ב' - התמונה הפוליטית תתבהר לציבור. אם יהיה ברור שממשלת אחדות היא לא אופציה קיימת, אלא רק מס שפתיים שמשלמים נציגי כחולבן כדי להרחיק את עדותם מממשלת שמאל הנשענת על אחמד טיבי ואיימן עודה - הקולות יישארו בגוש הימין. 
 

לפעמים, במצב של "לא כוחות", צמצום מרחב התמרון וריכוז כוחות בקו הגנתי ברור ובר הגנה - זה הצעד המתבקש. הליכוד צריך להבהיר שפניו לממשלת ימין צרה. נקודה. ממשלה כזו תוכל להישען בהמשך על תמיכה מבחוץ של ארבעת חברי תל"ם, שכיום משמשים על תקן עלה התאנה הימני ברשימת כחול לבן. בוגי יעלון ידע היטב עם מי יש לו עסק כשחבר לגנץ, ודאג להכניס להסכם החבירה סעיף המאפשר לנציגי תל"ם להצביע על פי מצפונם בסוגיות מדיניות. נתניהו לא צריך יותר מזה.
 

ממילא, אם גנץ יפסיד בבחירות, בוגי יהיה בין הראשונים לקפל את חייליו החוצה ולפעול כתל"ם עצמאית, שחרף אמירות נחרצות בעבר, בהחלט יכולה להוות, בכורח נסיבות לאומיות־ביטחוניות, מרכיב בקואליציה עתידית של נתניהו.

tguvot@maariv.co.il