אלברט איינשטיין אמר ששני דברים ביקום הם אינסופיים: החלל והטיפשות האנושית, אלא שלחלל יש גבולות. השבוע שוב היינו עדים לניסיון בהובלת אבי גבאי להסית את הציבור הליכודי נגד הליכוד על רקע עדתי. "מזרחי לא מצביע ליכוד", אמר גבאי. העילה: צילום שהליכוד הפיץ, שבו מוצגים מובילי רשימת הליכוד בלי מירי רגב, שסקרי עומק הראו כי היא אינה חביבה על קומץ המתלבטים ישירות בין הליכוד לגנץ.

הפצת הצילום, שלכאורה מעידה על היעדר מחשבה, אפשר שבאה ממקום טוב שבו איש אינו נותן דעתו לעניין המוצא העדתי. בבחירות 1981 הופעתי מול חבר כנסת ממפלגת העבודה שהתפאר בכך שיש 14 מזרחים במקומות ריאליים ברשימתה. כשהמנחה העביר את הכדור אלי ושאל כמה מזרחים יש אצלנו ברשימת הליכוד, עניתי לו שאין לי מושג כי אף פעם לא ספרתי. 
לבי לבי על גבאי, איש ביצוע מוכשר וראוי, שהוקפץ בעודו בוסר פוליטי לתפקיד שאין לו כלים להצליח בו. חבל שהוא בחר לבוסס במדמנת ההסתה העדתית. לא מכבד ולא מועיל. ואני דווקא מאחל למפלגת העבודה השורשית והדמוקרטית להתחזק על חשבון החונטות שבהן נשלחים אנשים לכהן בכנסת על ידי יאיר לפיד או יחצניו של בני גנץ. לגבאי על כל פנים גם הישג כזה לא יעזור. יחליפו אותו, כי בעבודה התרגלו להחליף מנהיגים כמו גרביים.

בליכוד מנהיגות היא לא גרביים, בליכוד מנהיגות היא עור, ועור לא מחליפים. לליכוד היו שני סוגי מנהיגים: מעצבי היסטוריה ומשמרים. זאב ז'בוטינסקי היה מעצב היסטוריה גאוני, ששילב חזון בעשייה מדינית. גם מנחם בגין היה מנהיג פוליטי שהטביע חותם היסטורי. יצחק שמיר שמר על הקיים כאידיאולוגיה. אריאל שרון כמו שרון: מנהיג צבאי דגול, מנהיג פוליטי יומרני, שלבסוף התכנס למודל השמירי והתנתק - תחילה מהליכוד ואחר כך מגוש קטיף ופתחת עזה.
נתניהו הלך בדרכי שמיר. בעידן אובמה - בלית ברירה. אבל במקביל טרח כל העת בעבודת נמלים מדינית סובבת עולם ליצור לעצמו קרש קפיצה למהלך משנה היסטוריה. מהלך שהוא יוכל להוביל עם דונלד טראמפ אם וכאשר ינצח בבחירות. אם יפסיד, תהיה זו החמצה חוזרת. כי מהלך הדומה לזה שנתניהו יוכל לבצע לאחר הבחירות סוכל כבר לפני כמעט 30 שנה על ידי מערכת בחירות פנימית אחת.
ב־1983 הייתי מראשי התומכים בדוד לוי לראשות הליכוד מול שמיר. אני מאמין שלו גבר אז לוי על שמיר, ההיסטוריה הפוליטית־מדינית של ישראל הייתה לגמרי שונה. כפי שהדברים נראו אז, לוי היה מנצח את פרס ב־1984, ובכל מקרה - את רבין ב־1992. במקרה כזה הסכמי אוסלו לא היו באים לעולם, ערפאת המוכה והמנודה - אחרי תמיכתו הנלהבת בסדאם חוסיין מול ארה"ב, כווית ומרבית מדינות ערב - היה מסולק בבושת פנים. חבל ההצלה הישראלי היה ניתן במקום לערפאת למלך חוסיין, שהגיאוגרפיה אילצה גם אותו לתמוך בסדאם. 
בהסכם עם ירדן, ישראל לא הייתה מייבאת 40 אלף טרוריסטים חמושים מתוניסיה. ובמקום רשות טרור, הייתה מוקמת ביו"ש ובחבל עזה אוטונומיה, ללא ריבונות, שמרבית תושביה, שאינם יהודים אזרחי ישראל, היו מקבלים אזרחות ירדנית, כשהם משולבים עם ישראל במסגרת מדינית־כלכלית משותפת בנוסח האיחוד האירופי. אליהם היו מצטרפים מתוך בחירה חופשית ישראלים רבים,  מהמשולשים הגדול והקטן, מהפזורה בנגב ועוד, כדי להמשיך ליהנות מתושבות ישראלית ולצדה השתייכות למסגרת לאומית, שעמה הם קשורים נפשית והיסטורית, כשהכל בתוך מסגרת מדינית קונפדרטיבית משותפת עם ישראל.  
הפסדו הדחוק של לוי לשמיר ב־1983, בניגוד למה שנאמר ונכתב אז, לא נבע מעדתיות אשכנזית, ואפילו לא מרגשי נחיתות שמפא"י נטעה במזרחים, אלא מיראת הכבוד של נעדרי השכלה פורמלית כלפיה ומהמשקל שנתנו לה בהצבעתם. המשכילים ידעו להחשיב שכל ישר יותר משנות לימוד. 
בזמן מלחמת עיראק העניק לוי גיבוי לשמיר נוכח הלחץ למעורבות קרקעית במערב עיראק שהפעיל שר הביטחון משה ארנס. יתרון השכל הישר על קיבעון מחשבתי של "מומחים" ו"אנשי מקצוע" איננו עניין מפלגתי, פוליטי או אידיאולוגי. לוי כמו גם אריה דרעי תרמו תמיד מחשבה רעננה לדיונים בקבינט, והיה זה עמיר פרץ שדחף לקבלת החלטות מצילות חיים ביום הראשון של מלחמת לבנון השנייה, מול התנגדותם של גנרלים נעדרי גמישות מחשבתית, המקובעים בקורי עכביש של דוקטרינות צבאיות ומשפטיות, שפרץ זיהה כי בנסיבות פרוץ המלחמה אבד עליהן הכלח. 

תמונת המריבה בליכוד. צילום: שרון רביבו
קיר ברזל מדיני 
בבחירות האלה מנהיגות היא הנושא המרכזי. ישראל משולה לאוטובוס ענק, שמתחוללים בו תהליכים מופלאים, אבל הוא נע על כביש הרים צר ומתפתל על סף תהום. הנהג עתיר ניסיון, אבל יש המבקשים, מסיבות לא רלוונטיות לכישורי נהיגה, להחליפו במי שזה עתה קיבל רישיון וניסיונו בנהיגה הוא בעיקר בסימולטור. 
הנמשל טריוויאלי: כשאתה בוחר נהג לאוטובוס בכביש צר על סף תהום, אתה לא מבקש לדעת מי יותר צדיק או צדקן, אלא מי יודע לנהוג טוב יותר ולהביא את האוטובוס ונוסעיו אל הפסגה בריאים ושלמים.
מנהיג ישראל צריך לקבל הרבה החלטות קשות, אבל בעיקר חייב לדעת להתנהל מול ארה"ב שבראשה עומד נשיא אוהד, שאוזנו כרויה לידידו נתניהו, אך לדידו האינטרס האמריקאי קודם, והוא יודע להכות ללא אזהרה גם ידידים שלא מבינים אותו. 
כשוולדימיר פוטין, שליט מעצמת־העל השנייה בעוצמתה בעולם, קם בבוקר, הוא מוטרד משלושה נושאים: ארה"ב, ארה"ב וארה"ב, רק אחר כך קצת אירופה. נתניהו קשור בעיני פוטין לשלושת הנושאים החשובים בעיניו. עמידתו מול אובמה, השפעתו בקונגרס ובדעת הקהל האמריקאית ויחסיו עם טראמפ הופכים אותו לנכס בעיניו. 
כימיה עם שני המנהיגים החזקים בעולם בעיצומו של מאבק קיומי איננה נכס שעם שפוי מוותר עליו בנקל, גם אם המחזיק בו הוא לא תמיד שילוב של הנשיא השני יצחק בן צבי ואמא תרזה. מדינה שפויה גם לא בוחרת ראש ממשלה שלא היה יום אחד חבר פרלמנט או שר. אולי לוקסמבורג או שווייץ יכולות להרשות זאת לעצמן - לא ישראל.
ניהול מדינה דורש ניסיון פוליטי, שיפוט מהיר, יכולת קריאת מצבים, קריאת בני אדם ומניעיהם הנסתרים, כושר הבחנה בין עיקר וטפל, קבלת החלטות מהירה על סמך נתונים חלקיים ויכולת השלמת החסר על סמך ניסיון ואינטואיציה נרכשת. עמנואל מקרון נכשל, כך גם רבין ונתניהו בקדנציה הראשונה שלהם, ומעל כולם - אהוד ברק, שנבחר בקול תרועה גדולה וסיים כעבור שנה וחצי בלי קואליציה, בלי תומכים בכנסת, ברווז שבקושי צולע, ושלפי הסקרים גם השומר במצודת זאב היה גובר עליו בבחירות הישירות שהוא עצמו יזם. 
נתניהו, אחרי שהתעקש לבנות גדר שפתרה את בעיית המסתננים, יבנה אחרי הבחירות קיר. יחד עם טראמפ ובתיאום עם רוסיה, הוא ישים לעצמו מטרה: להציב קיר ברזל מדיני שיבטיח לישראל ביטחון לדורות. אם ייבחר, כאמור.