מעניין אם צה"ל מאמין לגרסה שלו עצמו בנוגע לנסיבות ירי הטילים על תל אביב. היה זה למחרת השיגור, ביום שישי לפני שבוע. לעיתונאים נמסר כי צה"ל מעריך שמקור הירי בטעות מצד חמאס, אבל הם התבקשו להמתין כחצי שעה עם הפרסום, עד 9:50. סיבת ההמתנה? ומדוע המועד הזה דווקא? הודעת צה"ל אינה בעייתית רק בגלל תוכנה. מי מוציא בעבור אויבו את הערמונים מהאש? חמאס ירו בטעות? שיבואו ויסבירו. הם התוקפנים. 
סימני שאלה רבים מרחפים מעל האירוע מעת שקרה. הזרוע הצבאית של חמאס היא ארגון ממושמע. תראו איך הם משגרים את הבלונים. לכל בלון יש אבא. כאשר צריך ללחוץ על ישראל להשיג משהו, מפריחים אותם. כשלא, משביתים. שיגור רקטות הוא משימה לאנשי מקצוע. זה לא שמישהו חולף בסמוך לכן השיגור, נשען על לוח הפיקוד בעודו מקלף תפוז, ובלחיצת מרפק מקרית משלח את הרקטה לכיכר דיזנגוף. איך בדיוק הם טעו? הדיון הציבורי בישראל על אודות עזה ממילא לוקה בחוסר שקיפות. אפילו את מגעיה עם חמאס הסתירה ירושלים בשנה האחרונה, קל וחומר את ההסכמות שהשיגה הודות להם. 

אין זו הפעם היחידה שבה יוצאת מעזה גרסה מוזרה למעשה תקיפה. ב־17 באוקטובר 2018 נורו שני טילים לשטח ישראל. אחד נפל על בית בבאר שבע, ובדרך נס התפוצץ בחדר בלתי מאויש. השני נורה לגוש דן, אבל נפל בשטח פתוח. בחמאס הודו בבעלות על המשגר, וטענו כי הופעל בטעות במכת ברק. גרסתם הייתה רחוקה מהאמת. גם ביום שישי שעבר הם התנערו מכל אחריות לירי והפילו את התיק על הג'יהאד האסלאמי. 
בפעם הראשונה זה ארבע שנים נורו טילים על תל אביב, וישראל מסתפקת בתגובה מדודה, כמעט סלחנית, נטולת קמפיין תקשורתי. אין בדברים האלה קריאה להבעיר את עזה. זו הבעת פליאה על כך שישראל חרגה מהסטנדרטים שהיא עצמה קבעה. איפה יואב גלנט עם האיומים לחדש את ההתנקשויות? היכן גלעד ארדן עם הקריאות להחשיך את עזה? ואיפה בנימין נתניהו שיזכיר לכל כי יש לנו עסק עם ארגון מרצחים? והרי אנו בתקופת בחירות. אירוע כזה הוא גן עדן ליצרני כותרות. 
להגחיך את צה"ל
בסלנג הערבי נהוג לכנות פרשה כזו מַסְרַחִיַיה, הצגת תיאטרון. כשבא בהקשר פוליטי, זהו ביטוי לעגני. יש בָּמָה, יש שחקנים, ויש מחזה. צריך רק לתת את האות. ובמקרה שלנו, ללחוץ על הכפתור. בהחלט ייתכן שאת רצף האירועים שאחרי הירי הכתיבו המתווכים המצרים. אותו לילה, בזמן שבו ראשי מערכת הביטחון התכנסו בקריה וחשבו מה עושים, שהה בתל אביב אחמד עבד אל־חאלק, קצין בכיר במודיעין המצרי, האחראי על התיק הישראלי־פלסטיני. הוא תיווך בין מחנה מטכ"ל ללשכת הנייה. 
בשמונה בבוקר החלו הלימודים ביישובי העוטף כסדרם, בהוראת הצבא, כאילו מישהו ידע שחמאס אינם מתכוונים לתקוף בחזרה אחרי ליל העונשין. ב־12 בצהריים כבר התפנו כולם לעסוק בטבח בניו זילנד. ביום ראשון כבר לא היה זכר לסיפור בתקשורת, ומדובר, למי ששכח, בהתקפת טילים על גוש דן.
למרות כל הנאמר לעיל, אינני בא לטעון כי ישראל התכופפה בפני חמאס. אירועים מהסוג הזה הם לרוב סבוכים ומסתירים טפח. ייתכן, למשל, כי באותו לילה התנהל בעזה, או במקום אחר, מבצע של יחידה מיוחדת, כמו זה שקרה בנובמבר בחאן יונס ונחשף. המערכת הביטחונית נדרשה לשקט מיידי, והשיגה אותו במחיר פעוט. ייתכן אף שראש הממשלה החליט בכל מחיר לא להיגרר למלחמה עד הבחירות, אבל בלבו הוא מחכה ליום שאחרי, כדי להכות בחמאס ובאבי אביו של חמאס. ועדיין, המופע הישראלי, כפי שתואר לעיל, מגחיך את צה"ל. הוא אינו לכבודו, ואינו לכבודו של הציבור.
ומדוע הם בכלל ירו? מאותה סיבה שפעלו באוקטובר. לפני כשלושה שבועות הגישו ראשי חמאס למתווכים המצרים רשימה של בקשות להטבת מצבה של הרצועה. בעיקר ביקשו להבטיח כי מדי חודש יוזרמו לקופתם 30 מיליון דולר. סכום דומה גרעה מהם הרשות הפלסטינית במסגרת הסנקציות שהטילה עליהם. הם דרשו גם הרחבה של מרחב הדיג מול חופי הרצועה, וחידוש מלאי התרופות המדולדל ברצועה, בעיה קשה בפני עצמה. הרשימה כללה גם דרישה לפתיחת קבע של מעבר רפיח, שיקום מערכת החשמל, והתחלה במיזמים שונים של תשתיות. הבקשות הועברו לישראל, וישראל, כידוע, לקחה את הזמן.
כך קרה גם לפני כחצי שנה. ב־1 בנובמבר נכנס לתוקפו הסכם להפסקת אש בין ישראל לחמאס, שהושג בחשאי. היה זה אותו הסכם שבו התחייבו ראשי חמאס להפסיק לשגר את בלוני התבערה. שבועיים לפני שנכנס לתוקף, הם ירו את שני הטילים. הירי נועד לזרז את ישראל לחשוב בצורה חיובית. סנוואר וחבריו לוקחים בכך סיכון מחושב. הם יודעים כי ישראל מוגנת בכיפת ברזל, ומניחים שלא ייפלו הרוגים בתקיפה. אבל המסר יעבור. 
תפיסת הסיכון המחושב היא אחד מדפוסי הפעולה המרכזיים של חמאס מאז נכנס לתפקידו סנוואר לפני שנתיים. לא נשבור את הכלים, אבל גם לא נשכח שרק המעז מנצח. סנוואר וחבריו קיבלו פוליסת ביטוח מישראל. הם יודעים שאינה רוצה במלחמה. לכן הם יוזמים עקיצות קטנות, מתוכננות ושקולות היטב. במקרה הגרוע, החישוב יתברר כטעות וישראל תשתגע. אז תשתגע. אין להם מה להפסיד. יש להם מטרה. להביא את ישראל לכך שהסרת הסגר תשתלם לה יותר מהמשך קיומו. 
מהומות הדמים בגדר היו סיכון מחושב מצד חמאס. גם הבערת עשרות שדות ביישובי העוטף. בא הירי לבאר שבע והשיג את מטרתו (אף שהפסקת האש קרסה בינתיים), אז טבעי שאחריו תתקוף חמאס גם את תל אביב. ככל שחולף הזמן, מרחיק סנוואר את הגבולות. לכן, קרב היום שבו ישראל תיאלץ להציב בפניו קווים אדומים. הבעיה היא שעזה איבדה תחושת כאב. שנים של תקיפות אוויריות גימדו את חמאס, אבל לא הכריעו אותה. ספק אם גם ההתנקשויות ישיגו זאת. ישראל בבעיה. כדי להציב לחמאס קו אדום לא יועיל רק כוח.  

הנשק הסודי
השבוע שוב התברר שיחידת הבלונים של חמאס משתמשת גם בקונדומים. סיפור אמיתי. ביום שלישי פרסמו אנשי היחידה בעמוד הפייסבוק שלהם קריאה לציבור לתרום ניילונים, בלונים ואמצעי מניעה. מתברר שהם ממלאים אותם הליום ומפריחים אותם לכיוון ישראל, כאילו היו בלון. הפרט הזה כשלעצמו מעורר מחשבות. 
בשבת הבאה תמלא שנה למהומות הגדר. בחמאס מתכננים לציין את המועד באש ותמרות עשן, ולכן מצטיידים באמצעים הפשוטים שלעיל, בתוספת צמיגים לרוב. לאורך גדר הגבול יחכו החיילים של כוכבי, מצוידים במיטב האמצעים, למפריחי הקונדומים של יחיא סנוואר. אני לא יודע אם מי שהמציא את הקונדום כדי לעשות אהבה, חשב כי בבוא היום הוא ישמש לעשות בו מלחמה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
tguvot@maariv.co.il