מקובל להניח שהחברה הישראלית מתמודדת עם ארבעה שסעים מרכזיים: השסע היהודי־ערבי, השסע החילוני־דתי, השסע האשכנזי־מזרחי והשסע בין ימין לשמאל. ארבע שנות שלטונו האחרונות של נתניהו, ובמיוחד מערכת הבחירות הנוכחית, מוכיחות שההנחה הזו שגויה. יותר מהכל, החברה הישראלית משוסעת בין שני שבטים שהבסיס שלהם אינו לאומי, דתי או אתני, אלא ערכי. 

מצד אחד, שבט המצדד בדמוקרטיה מהותית, במוסדות הממלכתיים, בעליונות שלטון החוק, בחופש הביטוי והעיתונות, בסובלנות, בפתיחות וברגישות לאחר, בזכויות אדם, בשוויון בפני החוק ובשוויון הזדמנויות. מן הצד האחר מצוי שבט התומך באתנוקרטיה, כלומר בעליונות של קבוצה אתנית הנמנית עם הרוב על פני קבוצת מיעוט קטנה יותר על רקע מוצא, אתניות וזהות לאומית. שבט זה בז למוסדות הדמוקרטיים ומגלה נאמנות כמעט עיוורת למנהיגות חזקה - פוליטית, דתית וקהילתית - אף אם זו סרחה, פשעה או הפכה למושחתת.

החלוקה בישראל לשני שבטים התרחשה הלכה למעשה כבר בשנים 931־928 לפני הספירה, בימיו של רחבעם, בנו של שלמה המלך. גם אז הייתה מתיחות פוליטית ומחלוקת אידיאולוגית וערכית, כלכלית בעיקרה, שהובילה לפיצול ולהקמת ממלכת יהודה, לצד ממלכת ישראל. שתי הממלכות הוסיפו להתקיים עד למועד חורבן ממלכת ישראל בסביבות שנת 720 לפני הספירה, על רקע מפלתה בידי אשור וסיומה של ממלכת יהודה לאחר שחרבה על ידי בבל בשנת 586 לפני הספירה. 

המציאות של היום, כך נראה, אינה שונה מזו שהייתה לפני כ־3,000 שנה. ניצב עם אחד שאינו מורכב משמאל או ימין, מיהודים או ערבים, מדתיים או חילונים, וממזרחים או אשכנזים, אל מול עם אחר שגם הרכבו אינו אחיד מבחינה דתית, אתנית או פוליטית. ואולם, מערכת הערכים שלהם כל כך שונה זו מזו, עד שהם מתקשים לקבל ולהכיל את דעותיו של המחנה האחר. 

נכון, הימין הישראלי הוא ברובו יהודי, דתי ומזרחי, ולפי מחקרי עומק מעדיף מאפיינים של שלטון אתנוקרטי על פני שלטון דמוקרטי. הזהות האתנית בולטת אצלו יותר מהזהות האזרחית שלו. אבל חלקים לא מבוטלים מהימין מבקרים את השלטון הציני, המושחת והלא דמוקרטי של נתניהו. אישים מוערכים כמו בני בגין, רובי ריבלין, דוד לוי, לימור לבנת ורבים אחרים נותרו נאמנים למוסדות הדמוקרטיים ולשלטון החוק. הם חלק מאותו שבט המזוהה עם מנהיגות פוליטית מהמרכז־שמאל, גם אם בעיניהם הסיכוי להסדר מדיני עם הפלסטינים אינו ריאלי בעת הזאת.

ולכן אם שני השבטים האלה - ישראל הליברלי ויהודה השמרן - לא יוכלו עוד להסכים על ליבה ערכית אחת שמושתתת על כיבוד המוסדות הדמוקרטיים, עליונות שלטון החוק, קידום זכויות האזרח והשוויון, הרי שאין עוד תכלית אמיתית בקיומם כעם אחד.

הכותב הוא מרצה, עיתונאי ומומחה לתקשורת פוליטית