אין עבודה. וזאת האמת. הקריסה המהדהדת של השמאל הישראלי היא אחד הסיפורים העצובים של מערכת הבחירות. ההתרסקות כל כך קשה, עד שאפילו הסכינים שיישלפו נגד אבי גבאי לא יעניינו איש. גבאי עצמו יכול לחשב את קצו לאחור. ימיו ספורים, אבל למי אכפת. במקרה שלו, גודל הכישלון כגודל הכישרון. התקווה שיהיה מקרון הישראלי התבררה כבר מזמן כתקוות שווא.

בבוקר שאחרי, הולכת ומתארכת רשימת ההסברים והתירוצים לשאלה מדוע כשלה העבודה, מדוע אין דורש לסחורה הפוליטית שלה. אבל חשבון הנפש של השמאל הישראלי צריך להיות עמוק ונוקב, לא נקמני. ראשית, מעבר לכישלון האישי של גבאי, צריך להכיר בעובדה שרוב הבוחרים בישראל נדדו ימינה. המסע החל מזמן, הרבה לפני תקופתו, ולא רק בו תלוי האשם. הציבור נואש בעיקר מתוכנית הדגל של השמאל למזרח תיכון חדש.

לחלל המתרחב שהותירה מפלגת העבודה נכנס נתניהו עם תועפות של כריזמה. אין מחלוקת כי הוא אחד הקמפיינרים המיומנים בעולם. רב־אמן פוליטי־תקשורתי ושחקן בינלאומי דומיננטי. באמצע יולי הוא יעקוף אפילו את דוד בן־גוריון ויהפוך למנהיג הישראלי שתקופת כהונתו הכוללת והרצופה היא הארוכה ביותר. זאת בשעה שהמפלגה שמייסדיה הקימו את המדינה נמצאת שנים בשקיעה נוגה. ייתכן שגבאי חתם השבוע על תעודת הפטירה הסופית של מפלגת העבודה.

הכישלון של השמאל הוא גם עדות לכך שישראל נמצאת בתקופה פוסט־אידיאולוגית. העבודה, שהציגה בעבר חזון ומשנה פוליטית־מדינית־כלכלית־חברתית סדורה, מתנהגת כבר יותר מעשור כמו יונה שבורחת מבשורה. בשובך המפלגתי לא נותרו יונים. למען האמת, גם לא נותרו נצים. בכל השנים האחרונות העבודה לא הציגה אלטרנטיבה אמיתית לשלטון נתניהו ולא ניסתה לייצר קואליציה רחבה שתכנס תחת כנפיה את המצביעים שמאמינים בדרכה.

היא לא השכילה לשמש בית פוליטי לקהלים רחבים, חדשים וצעירים. ראשיה נמנמו בשמירה, בשעה שמתחת לאפם קמה מפלגת הגנרלים שגנבה את הסוסים. במובן הזה, ההישג הפנומנלי של כחול לבן הוא הכישלון המפואר של העבודה. עובדה שגנץ ומפלגתו לא הצליחו להזיז ולו מנדט אחד מימין לשמאל.

הסכינאות הפנימית המלווה את העבודה מאז היווסדה התגלתה כמחלה אוטואימונית חשוכת מרפא. הדנ"א ההרסני הביס בסופו של דבר את האמונה בדרכה של העבודה. הציבור התעייף ומאס בהתעסקות הפנימית האובססיבית ובמחנאות הקטנונית, מימי רבין־פרס ועד ימי כבל־גבאי. הכינוסים של מרכז המפלגה הפכו לקרקס פוליטי, עד שאפילו התקשורת איבדה בהם עניין.

מנגד, הציב הליכוד מודל למנהיגות שאין מערערים עליה. נתניהו פענח את הסנטימנט הישראלי שמוכן להעלים עין ולסתום את האף מחולשותיו ופגמיו ולקבל בתמורה תחושת יציבות. הוא הצליח לייצר זהות מוחלטת בינו לבין הליכוד: המפלגה זה אני. עד כדי כך ששלושה תיקים פליליים שמרחפים מעל ראשו לא שיחקו תפקיד במערכת הבחירות. זו עובדה בלתי נתפסת.

ועוד הערה: עם העבודה נמחקה מהמפה הפוליטית גם הציונות הדתית וחובשי הכיפות הסרוגות המתונים שיוצגו בעבר על ידי המפד"ל. הכיבוש החרד"לי של הציבור הדתי־לאומי הושלם. באיחוד מפלגות הימין לא נותר מקום לשמאל דתי ובוודאי שלא לפלורליזם יהודי. חשבון נפש צריכים לעשות גם אזרחי ישראל הערבים, שהצביעו ברגליים והבקיעו גול עצמי.

חזית הסירוב שמבצרים מנהיגי הציבור הערבי במשך שנים כנגד כל שיתוף פעולה פוליטי עם השמאל הישראלי לא משרתת את האינטרסים של הבוחרים שלהם, ובסופו של דבר פוגעת במרקם החברתי של הציבור הישראלי כולו. תוצאות הבחירות מלמדות שעדיין יש בישראל מחנה שמאל, אבל קטן, מצומק ומרוסק. אם נותרה בו תקווה, עליו להתחיל במסע תיקון עוד היום.

אבי גבאי יכול לחשב את קיצו הפוליטי לאחור, אבל למי אכפת

ההתרסקות של מפלגת העבודה כל כך קשה, עד שאפילו הסכינים שיישלפו נגד היו"ר לא יעניינו איש. התקווה שיהיה מקרון הישראלי התבררה כבר מזמן כתקוות שווא