דברים על ישראל שאמר השבוע בכיר במדינה ערבית לא זכו לדיון במשקל הראוי להם אצלנו. הבחירות דחקו הכל הצדה. הבכיר הוא יוסף בן עלווי, שר החוץ של נסיכות עומאן במפרץ. בן עלווי הופיע בכינוס השנתי של המועדון הכלכלי העולמי ("פורום דאבוס"), וכאשר לצדו על הבמה שר החוץ של ירדן, שר ההגנה של לבנון ואחרים, הוא בחר להשמיע דעה בלתי פופולרית.

"הישראלים", אמר בן עלווי, "הצליחו לקבל כל דבר מהקהילה הבינלאומית. תמיכה מדינית, כלכלית, צבאית. כך אוחזות ידיהם בכל אמצעי הכוח. אבל מדוע זה ככה? אני חושב שיש כאן נקודה מרכזית שיש להביאה בחשבון. ישראל, למרות הכוח שברשותה, איננה שקטה בנוגע לעתידה כמדינה לא־ערבית באוקיינוס ערבי, 400 מיליון נפש. היא איננה בטוחה בהמשך קיומה באזור הזה".

"לדעתי", הוא המשיך, "אנחנו הערבים צריכים לחשוב על הסוגיה הזו ולחתור לפוגג את הפחדים הללו. (זאת) באמצעות הסכמים אמיתיים בינינו - האומה הערבית - לישראל או לאלה שתומכים בישראל (הכוונה בעיקר לארה"ב - ג"ח)".

הוא קרא לערבים להציג יוזמות ברוח זו ולהשקיע מאמץ לעודד את ישראל, וזאת כדי שתרגיש כי היא חלק מהמזרח התיכון. "יש לצמצם את התחושה הזו אצל הישראלים, או למגר אותה, כי (להרגשתם) הם חיים באזור המאיים על עתידם, אף שזה לא נכון", סיכם בן עלווי.

כאן הפסיקה אותו המנחה ושאלה אם הדבר דורש מהערבים הכרה בזכות הקיום של ישראל. בן עלווי השיב בביטול. "זו לא ההכרה", ענה. כלומר, ההכרה איננה הנקודה כאן. "אנו רוצים לתת להם הרגשה שאין איום על עתידם. לישראלים יש בעיית אמון עם הערבים".

יוסף בן עלווי (73) מגלם את דמות העמית הערבי שישראל תמיד רצתה. לא רק משום שדבריו נעימים לאוזניה, אלא גם בשל הדרך שבה הגיע אליהם. כבר 22 שנה הוא מכהן כשר החוץ של סולטנות עומאן. בשנים האלה הוא ביקר כאן כמה פעמים, חלקן בגלוי. הוא נפגש עם מנהיגים ישראלים ומקבלי החלטות, למד מהם רבות והבין את מורכבות הסכסוך כפי שהיא משתקפת בעיניהם. אין זה פלא שלאורך השנים הרבה בן עלווי להתבטא בפומבי בשבחה של ישראל.

בניגוד לאחיו במפרץ, שאומנם מבינים את התועלת במגעים עם ירושלים אך אינם יורדים לשורשי התפיסה הלאומית הישראלית, בן עלווי השכיל להבין את הבסיס הפסיכולוגי שעליו הוקמה מדינת היהודים. הוא מבין שהכל חוזר לשואה, לחרדות הלאומיות מפני השמדה. הוא יודע כי הסיוט של היהודים למצוא עצמם שם, במקום שבו אינם מוגנים ונתונים לחסדי הצורר. לכן הם מתחמשים, ומשום כך - בין השאר - שואפים למצוינות, וזאת הסיבה כי לפעמים תגובותיהם מופרזות וכוחניות. החייל במחסום, המפקד בקרב, הדרג המדיני בימי חירום - כולם שותפים לאותה חרדה קיומית, שמא יבואו עליהם הגויים לכלותם.

לא נשליך לים

בן עלווי מציע לערבים לקחת פיקוד על הבעיה. במקום להתאונן על אטימות ישראלית ושימוש מופרז בכוח מצדה, הוא קורא להם לאמץ את גישת החיבוק. בשבת האחרונה, לחוף ים המלח מצדו הירדני, אמר בן עלווי לאחיו בעצם כך: בתוך המבצר האימתני ששמו ישראל מסתתר ילד מפוחד המבקש מנוח. אתם, האומה הגדולה ביותר במזרח התיכון, לכו ליהודים ואמרו להם: הירגעו, אנחנו רוצים אתכם כאן לצדנו. לא נשמיד אתכם ולא נשליככם לים. ברגע שהיהודים יהיו בטוחים כי הקיום שלהם אינו מצוי בסכנה, הם יוכלו לבוא לקראתנו, הערבים, ותוקפנותם תיחלש.

קריאתו לא חוללה דיון. לא אצלנו, לא אצלם. היא גם לא זכתה לתגובות מחאה סוערות, כפי שעלולה הייתה לזכות בשנים עברו. ייתכן שרבים הקשיבו לדבריו היטב, אבל חששו לבטא מילה בפומבי. המעטים שהגיבו, כמו יצאו ידי חובתם. שר החוץ הירדני איימן ספדי - מאותה במה - ענה בטון נוזף. "העולם הערבי הכיר בישראל ובזכות קיומה, וגם הפלסטינים הכירו בזכות קיומה. לאילו ערבויות נוספות ישראל זקוקה? כדי שזה יקרה, עליה לסגת מהאדמות הערביות הכבושות ולהסכים להקמת מדינה פלסטינית".

בחמאס זעמו על ההיחפזות של בן עלווי לרוץ לחיקה של ישראל. הם טענו כי הבכיר מהמפרץ מעניק לירושלים נורמליזציה חינם, וקראו לו ולדומיו להחליף זאת בעמדות אמיצות, התומכות בזכותו של העם הפלסטיני לעצמאות. הפובליציסט הפלסטיני מוחמד עאיש תקף את מדיניות המחוות של הערבים כלפי ירושלים, בלי להזכיר את השר העומאני. "לפנינו תהליך נורמליזציה חינם עם ישראל", כתב עאיש בטורו בעיתון "אל־קודס אל־ערבי", היוצא לאור בלונדון, והוסיף: "תל אביב היא היחידה שמפיקה ממנו תועלת. זה ניסיון מתוכנן לשינוי התפיסות, החשיבה והאידיאולוגיה, כדי ליצור דור ערבי חדש שיראה בישראל ידידה, בעוד איראן וטורקיה הן אויבות".

להבין את הדנ"א

יש להם, למנהיגים ערבים הרוצים בקרבתה של ישראל, דרכים משונות לתת תוקף למגעיהם איתה. נשיא מצרים א־סיסי תומך אומנם ביחסיו עם ישראל, אבל דרכו לומר זאת איננה ישירה, אלא באמצעות שבחים ליוזמת השלום ההיסטורית של אנואר סאדאת. הירדנים מחושקים על ידי הרחוב ומתקשים לבטא ולו מילה כנה בשבח השלום. יורש העצר הסעודי השמיע בשנתיים האחרונות כמה התבטאויות מעניינות, אבל כולן מהפה אל החוץ. למשל, כי לישראל זכות קיום. נו, תודה באמת. הוא הוסיף והקביל את איראן של ימינו לגרמניה הנאצית. זו לא תמיכה בישראל. זו סתם התבטאות ילדותית.

במציאות שבה ישראל אוחזת בגרונה של הרשות הפלסטינית ומטילה מצור יבשתי, ימי ואווירי על עזה, אפשר להבין מדוע מקמצים הערבים במילים טובות כלפיה. אבל יוסף בן עלווי ראוי לשבחים לא על כך שהעניק חיבוק לישראל. יש לשבח אותו כי היטיב להבינה יותר מכל קודמיו, וכי לא התבייש להסתיר זאת מחבריו. דווקא הוא, השוכן רחוק, עלה על כולם בהפגנת בקיאות ברבדים העמוקים של הקיום היהודי. הבחנתו תבונית, עמוקה, ומציעה זרע של פתרון. לא רק שאינה מבטאת בגידה במחנה הערבי, אלא תורמת להבנת הישראלים - וברור כי נאמרה בהסכמת אדונו, הסולטן קאבוס, שליט עומאן.

זה מכבר מחקו הערבים את שלושת הלאווים מוועידת חרטום באוגוסט 1967. לא רק שהם הכירו בישראל, נשאו ונתנו עמה וחתמו איתה על הסכמי שלום, עתה בא המדינאי העומאני ומבקש מהם אף לגלות הבנה לדנ"א שלה. אם אי־פעם ישרור כאן סדר מזרח תיכוני חדש, מיושב ורגוע, ראוי בן עלווי להערת שוליים בספרי ההיסטוריה. אולי אף לפרק שלם.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל tguvot@maariv.co.il

לחבק את הילד: נסיכות עומאן מציעה פתרון לסכסוך הלקוח מתורת הנפש

ישראל חרדה לקיומה, על הערבים ליזום התקרבות כדי לפוגג את חרדותיה. עצתו של המדינאי העומאני לאחיו היא מהפכה מחשבתית, ולכן לא זכתה להדים