מזימת המאה מתה. מה שהחל את מערכת הבחירות וליווה את קמפיין הפריימריז לרשימת הליכוד לכנסת, על מנת להכתים ולפגוע בגדעון סער, מת ונעלם, והארץ שקטה, איש לא זע ולא נע. מהקונספירציה שלפיה הנשיא ראובן ריבלין יעדיף להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על חבר כנסת אחר מהליכוד, גדעון סער, רק משום שהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט החליט להעמיד את נתניהו לדין, לא נשאר דבר. הנשיא התייעץ עם חברי הכנסת, שאל אותם על ממשלת אחדות ולא הזכיר במילה את החקירות. הכל היה חשוף, ועבר לראשונה בשידור חי. 
 

אי אפשר להתעלם מהדם הרע שזורם בין שני המנהיגים הללו. במהלך השעה שבה שהה נתניהו לצדו של ריבלין במשכן ביום רביעי לא ניתן היה להסתיר את המתח, את האיבה. המילים החמות שהרעיף ראש הממשלה על הגברת הראשונה, נחמה ריבלין, נפלו על אוזניים ערלות. כשאין אמון בין האישים, ולאחר שכל כך הרבה דם רע זרם בנהר, המילים שנאמרו נכנסו מהאוזן האחת ויצאו מהשנייה. ריבלין, ממלכתי וחד כדרכו, עקץ את נתניהו כשגיבה את עובדי הציבור בלי לנקוב בשמם, אך כולם הבינו במי מדובר: בשומרי הסף, ראשי המערכת המשפטית ואכיפת החוק. בנוסף, הנשיא הטיל על נתניהו את האחריות לאחד את קרעי העם שנפרמו שוב ושוב במערכת הבחירות. "מעכשיו זה לא הם ואנחנו, עכשיו זה רק אנחנו", קבע הנשיא, בידיעה שזה מסר שלא ייטמע בממשלה שתורכב בשבועות הקרובים. 
 

עכשיו, כשהמזימה מתה, נראה מה יעשה נתניהו עם הקונספירטור, ולאיזה תפקיד הוא מייעד אותו. האם יקטין את סער, כפי שציפו במהלך מערכת הבחירות, או שדווקא יבחר לחבק על מנת למנוע ממנו להוביל מהלך נגדו בתום השימוע.
 

המועמד שלא רצה מספיק

הגיע הזמן, עשרה ימים אחרי הבחירות, להביט למציאות בעיניים ולהגיד: בני גנץ פשוט לא רצה מספיק להיות ראש ממשלת ישראל. היה לו הישג מרשים ביותר, אין ספק, ובדחיפה של שותפיו הצליח לגרוף 35 מנדטים למפלגה שזה עתה קמה. אבל גנץ לא היה רעב, חסרו לו התשוקה והכמיהה לכס ראש הממשלה, ובפרק השביעי בסדרת משחקי הכס של נתניהו, מי שאינו רעב כמוהו לא יכול לנצח. וגנץ הפסיד במערכה הזו.

 בני גנץ. צילום: נועם רבקין פנטון, פלאש 90 בני גנץ. צילום: נועם רבקין פנטון, פלאש 90

 

התיעוד של בן שני ב"עובדה" מלמד בעצם הכל. בשעות האחרונות לסגירת הקלפיות היה מתמודד אחד בתזזית, ואחד בניחותא. אחד שרץ מאתר לאתר ומחוף לחוף עם מגפונים, הוציא מתרחצים מהים וקרא להם ללכת להצביע, ואחד שנע בנינוחות ממלכתית מאתר לאתר, מקלפי לקלפי, מבלי שהדרך אצה לו. מתמודד אחד שעשה פייסבוק לייב ברכב, מחצר הבית, מאשדוד, וזעק: רוצו לקלפיות, עוד רגע מפסידים; ומתמודד ששלוש שעות לפני סגירת הקלפיות נסע הביתה להתקלח ולחבק את הילדים. נתניהו מול גנץ. ראש ממשלה נמרץ ונחוש מול מתמודד זחוח, שעוסק בראיון ניצחון רגע לפני נאום ניצחון, שהכל היה בהם חוץ מניצחון. זו מהות ההבדל. נתניהו עבד בלנצח, גנץ היה שכיר בקמפיין שאחרים ניהלו.
 

למרבה האירוניה, היה בקמפיין של כחול לבן אדם נחוש, עם תחושת דחיפות לנצח. זה היה האיש שוויתר על מקום מספר אחת עבור גנץ, יאיר לפיד. רק לפיד יכול לתת פייט לרצון שיש לנתניהו. לפיד חולם על ראשות הממשלה כבר עשרות שנים. אבא שלו, יוסף (טומי) לפיד ז"ל, גידל אותו כמי שאמור להגיע לכס הרם הזה ביום מן הימים, ויאיר שאב את האנרגיה הזו. שנים הוא מתכנן איך יגיע ללשכת ראש הממשלה. בדרך הוא הקים את מפלגת החלומות שלו, יש עתיד, שכל כולה בנויה על כוחו המרכזי של המנהיג. ביושר ובאומץ הוא זז הצדה ונתן את ההובלה לגנץ. אבל המוביל החדש, שאיפותיו לראשות הממשלה טריות מדי, לא בשלות מספיק, לא אפויות דיין. 
 

נכון לעכשיו חברי כחול לבן נשארים ביחד. מבחנו של גנץ גדול יותר משל יתר חבריו למפלגה. עליו באופן אישי מוטלת האחריות להיות ראש אופוזיציה לוחמת, אלטרנטיבה שלטונית שלא רואה בעיניים. מידת ההצלחה או האי־הצלחה שלו בתפקיד תקבע בין היתר מי יעמוד בראש בסבב הבא להחלפת נתניהו, שסביר להניח יקרה לפני המועד הקבוע בחוק.


עוד תמונה על הקיר 
 

בעקבות הכישלון המהדהד בבחירות, שרבים במפלגה ובציבור תולים בהתנהלותו היהירה ובבריחה מערכיה ומפעיליה של העבודה, בעוד כחצי שנה יסיים אבי גבאי את תפקידו, ותמונתו תיתלה בבית המפלגה לצד תמונותיהם של שמעון פרס, יצחק רבין, בנימין (פואד) בן אליעזר זכרם לברכה, אהוד ברק, עמרם מצנע, שלי יחימוביץ', עמיר פרץ ויצחק הרצוג ייבדלו לחיים טובים וארוכים. מפלגה אוכלת ראשיה אמרנו לא פעם בעבר, הפעם זה לא ממש כך. זה היה יו"ר שאכל את המפלגה. הוא זלזל בנבחריה, בעסקניה ובבוחריה. זו אולי הפעם היחידה שהחיסול של היו"ר הוא מהמוצדקים.
 

לא ברור מי ירצה להתמודד על ראשות המפלגה. אחד מבכיריה כינה את זה "קרב על הנהגת הגיגית". בעבר פנטזו במפלגה על שמות כמו גנץ או גבי אשכנזי, אבל אלה התרחקו כמו מאש מהספינה הטובעת ובחרו בנושאת מטוסים נוצצת רעננה ומבטיחה. השם החם שעולה בימים האחרונים הוא האלוף יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל לשעבר, שראיון אחד ב"עובדה" הפך אותו לתקוות רבים להנהגת המחנה שמחפש אדם שיוביל אותו. בינתיים החיפוש נמשך, הניצחון מתרחק.
 

בוני וקלייד 

השבוע זה הפך רשמי. בוני וקלייד של הפוליטיקה הישראלית נפרדים. הפאוור קאפל של שתי ממשלות ישראל האחרונות, נפתלי בנט ואיילת שקד, היו מכונה משומנת ומפרגנת, נדירה במערכת הפוליטית. אבל הקמת הימין החדש היא אינה הצומת המסוכן הראשון שחצו ביחד, כמעט באור אדום. שקד היא הדמות המתונה, הקרה והאחראית מבין השניים. בשנה האחרונה שמעו אותה לא פעם אומרת שנפלו פגמים בהתנהלות של בנט בממשלה, בעיקר מול נתניהו. הדוגמה הבולטת היא האולטימטום על תיק הביטחון, רגע לאחר התפטרותו של אביגדור ליברמן, שהיה משגה. למקורבים בשיחות סגורות אמרה כי ללא האולטימטום היה סיכוי של ממש שנתניהו ימנה את בנט לשר הביטחון. אבל נתניהו לא עובד תחת איומים, בוודאי כשהם באים מצדו של בנט. 
 

שקד התנגדה למיזם הפוליטי החדש. היא ניסתה להניא את בנט מהפרישה ממש עד הרגע האחרון במוצאי השבת החורפית של דצמבר האחרון. ברגע של חולשה, כפי ששר שימי תבורי, אמרה כן, והמהלך יצא אל הפועל. גורמים שעבדו במטה הימין החדש יודעים לספר שבשבועיים הראשונים שקד עוד התנהלה בסוג של מנהגי אבלות, ובנט בנה את האסטרטגיה של קמפיין המפלגה החדשה. בבית היהודי עוד ניסו לחזר אחרי שקד, תחזרי הביתה ותובילי, אבל שקד שמרה אמונים לבנט, שאיתו הלכה מאז עבדו יחד אצל נתניהו בלשכה. 
 

במטה המפלגה הייתה ביקורת רבה על בנט בניהול קמפיין זגזגני וחובבני. בנט בכלל לא אוהב את עבודת השטח. "הוא פשוט לא מאמין בשטח אלא בקמפיין הייטק", אומר אחד הפעילים, "נדרשנו להביא לבנט הוכחות מספריות שהשטח הוא בעל משמעות, כאילו ניתן להוכיח בדפי אקסל מה כוחה של פעילות שטח". 
 

והיה גם היועץ והסוקר, שלמה (מומו) פילבר. "הוא שכנע את בנט ושקד לאורך כל הקמפיין שכוחה של הימין החדש יציב סביב 6־8 מנדטים, כולל ביום הבחירות עצמו, רגע לפני שטס לחו"ל, עוד לפני סגירת הקלפיות". עם הנתון השגוי הזה בנט המשיך במדיניות ההתבצרות במטה ובתקשורת, שקד המשיכה לחרוש את הארץ, ואת יתר החברים ברשימה, בעיקר את שולי מועלם רפאלי, הם העלימו לחלוטין מהפרונט. 
 

בנט לקח אחריות. באומץ הוא שיגר הודעה יפה ובה פרגן לשותפתו לדרך, והביע צער עמוק על כך שלא תשמש כשרת המשפטים בממשלה הבאה. בפוסט שהוציא הדגיש את מרכזיותה של שקד, ואת העובדה שהיא עוד תחזור. ובאשר לבנט? הוא מוכשר כשד, הוא דומה לנתניהו בנחישות, ברעב וברצון, והוא צעיר. אין להספיד אותו, אלא שבית פוליטי אין לו. בניגוד לשקד, בנט אינו פופולרי בליכוד, ובניגוד אליה לא יוכל להתפקד שוב ולרוץ לרשימה. לשקד לעומת זאת ממתינים בליכוד, ולמרות היחסים המורכבים עם הזוג נתניהו, סיכוייה להגיע לצמרת גבוהים מאוד. עכשיו היא יוצאת למסלול עצמאי בסניפי הליכוד. ההתפקדות עוד לא הייתה, אבל היא קרבה. אולי במחזור הבא זו תהיה שקד שמושכת אחריה את בנט, ולא להפך. 

הכותב משמש ראש הדסק הפוליטי בכאן חדשות, תאגיד השידור הציבורי