כמעט במחתרת הושבעה בשבת ברמאללה ממשלה חדשה ברשות הפלסטינית. בעזה מסרבים להכיר בה, כי היא לא מונתה בעקבות בחירות חופשיות. ברחוב התגובה הייתה מעליבה יותר. ההמונים אדישים, וברובם אף אינם יודעים כי מטאטא חדש, מוחמד אשתייה שמו, מונה לנהל את ענייניהם. 21 שרים בממשלה הזו, מהם 16 חדשים. אשתייה הקפיד על הרכב מגוון. לצד הוותיקים, מקורבי הראיס, מינה אנשי עסקים, נציגי מפלגות אזרחיות, כמה שמוצאם מעזה, ושלוש נשים. 
 

ד"ר אשתייה הוא ההוכחה שלפעמים גם מינויים שאינם במסגרת ההליך הדמוקרטי אינם רעים כלל. הוא המועמד המתאים ביותר לתפקיד מכל הבירוקרטים שמקיפים את אבו מאזן. הוא שקול, בעל תארים בכלכלה ומינהל עסקים, יש לו ניסיון מדיני והוא מקורב לבוס. בצעירותו נמנה עם הצוות הפלסטיני לשיחות אוסלו. פעמיים שימש בתפקיד שר הבינוי והשיכון. את הדוקטורט במחקרי פיתוח עשה באוניברסיטת סאסקס באנגליה. גם קודמו, ד"ר ראמי חמדאללה, הוא אקדמאי שנקרא לפוליטיקה. 
 

האתגר הרציני ביותר שעומד מול אשתייה הוא כלכלי. יש לו תוכנית מגירה לעידוד הייצור ולהצמחת המשק מבפנים. אלא שלרוע מזלו, מעט מאוד מצוי בידיו. אשתייה עשוי להצליח בשילוב בוגרי אוניברסיטאות בשוק הפרטי ובעידוד התל"ג, אבל בסופו של דבר, ההחלטות על הכסף הגדול מצויות בירושלים. בימים אלה במוקאטעה, מי שמביט לשמיים רואה עננים מתקדרים. אשתייה טוען כי ישראל וארה"ב פתחו נגד הרשות במלחמה מוניטרית. האמריקאים קיצצו בתקציבי התמיכה לרשות בזה אחר זה ושללו מארגון אונר"א 370 מיליון דולר בשנה. אונר"א, למרות המעורבות הפוליטית שנקשרה בשמו של הארגון, אחראי לכלכלת מאות אלפי משפחות בעזה ובגדה. ברצועה, למשל, הוא המעסיק הגדול ביותר אחרי ממשלת חמאס. 
 

עם ישראל המשבר סבוך יותר. זה משבר חדש, ומשום כך עקבותיו אינם ניכרים עדיין בשיח הפומבי. הוא מסוכן לרשות בטווח הקצר, ומסוכן לישראל אחר כך. מדי חודש מעביר משרד האוצר לידי הרשות כ־800 מיליון שקלים, רובם כספי המס שאותו גובה ישראל, בעיקר ממעסיקים של פועלים. אלה הם כספי הרשות, והם מגיעים לה על פי הנספח הכלכלי להסכמי אוסלו. היא זקוקה להם כחמצן. בחישוב שנתי, מדובר ב־9 מיליארד שקלים בערך - כמחצית מן התקציב השנתי של הרשות.
 

על כל הקופה

באחרונה פרץ משבר חריף בין רמאללה לירושלים. ממשלת ישראל החליטה להילחם בתמיכה הכספית שמעניקה הרשות למשפחות אסירים ביטחוניים ולמשפחות השהידים. חוק חדש קבע כי כל שקל שתשלם הרשות למשפחות ולאסירים ינוכה מסכומי המסים שמועברים אליה. החוק לקיזוז כספי טרור התקבל בקיץ 2018, ויושם לראשונה ערב הבחירות. בממוצע, מדובר ב־40 מיליון שקלים בחודש. 
 

ברמאללה זעמו. אתם שולחים את היד לכיסנו וגונבים את כספינו, אמרו אבו מאזן ואנשיו לכל ישראלי שהתארח אצלם. האסירים והשהידים, ניסו להסביר, הם קו אדום. גם אם יישאר שקל אחד בקופת הרשות, הוא ילך לקצבאות האסירים. לא מפאת העיקרון, כמו בשל הכורח. האסירים והחללים הם מחבלים ורוצחי ילדים בעינינו, הישראלים, אבל החברה הפלסטינית רואה בהם לוחמי עצמאות שנותרו מאחור. 
 

הצרה היא שאבו מאזן החליט ללכת בעניין הזה על כל הקופה. הוא ואנשיו הודיעו לישראל שהכל או לא כלום. אם כספי האסירים ינוכו, אל תעבירו שקל אחד מכל השאר. כך נוצר בחודשיים האחרונים בור בן מאות מיליוני שקלים בקופת הרשות. הגירעון הזה מתווסף לכספי התמיכה האמריקאית שנגרעו במרוצת 2018.
 

בירושלים ניסו לעשות תרגיל. האוצר שלח את הכסף לרמאללה למרות התנגדות הרשות. למחרת התקשר אחד ממקורבי אבו מאזן, ובקול נזעם דרש מבן שיחו בצד הישראלי לקחת את מאות המיליונים בחזרה. נכון לעכשיו, חיה הרשות על אוברדרפט מהבנקים. היא חייבת מיליארדים לבנק פלסטין. ברמאללה עוקבים בהשתאות אחר המגעים בין ישראל לחמאס. אנו משתפים פעולה עם צה"ל והשב"כ להדברת פיגועים, הם אומרים, ובתמורה, סובלים מנחת זרועכם; חמאס, לעומתנו, ממררים את חייכם, ואתם מעניקים להם מתנות. 
 

יגיד לעצמו הישראלי הממוצע, מה אכפת לי. שיתמוטטו. הבעיה היא, שכבר חודשיים נחתכות משכורות עובדי המדינה של הרש"פ במחצית. פקידים שקיבלו יותר מ־1,000 שקלים בחודש נוכחו כי לחשבונם הופקדו מאות שקלים בלבד. בחודשים הקרובים, אם יימשך המשבר, יופסק תשלום המשכורות. בטווח הרחוק יותר, עלול המצב הזה לסכן את היציבות הביטחונית באיו"ש. שני ארגוני הביטחון של הרשות, המודיעין הכללי והביטחון המסכל, הם שותפיהם של השב"כ וצה"ל בסיכול פיגועים נגד ישראלים. תארו לכם שהקצינים והסוכנים האלה ימצאו את עצמם פתע מובטלים בגלל משבר בין רמאללה לירושלים, שראשיתו בחוק לקיזוז כספי מחבלים. 
 

בתסריט קיצון, הסיפור הזה הוא ראשיתו של הסיוט הישראלי. הרשות תקרוס כספית, ועובדיה יפוצו לכל רוח. המשק הפלסטיני יתייבש כמו בעזה. ברמאללה לא יהיה בעל בית ולא כתובת. לא דורס או דוקר אחד יירשמו פה בשבוע אחד, אלא מאות. אבו מאזן, המטיף בכל נאומיו לא להשתמש באלימות, יהיה ראש רשות ללא רשות. אנשיו לא ינהיגו יד קשה בציבור ולא יוכלו לרסן את הצעירים המורדים, פשוט כי לא יהיו לו אנשים.   
 

ההחלטה נתונה עתה בידי ממשלת ישראל. האם תתעקש להמשיך לקזז את קצבאות האסירים ומשפחות המחבלים, או תחזור בה ובכך תייצב את הרשות. הבעיה בעיקרה תדמיתית. לך תחזור בך עכשיו, אחרי מפגן הנחישות שעשו שרי הממשלה להחלטה הזו לפני הבחירות. אחת האפשרויות שנשקלת כעת היא הליך בוררות בינלאומי בין ישראל לרשות. אם יצלח, "תיאלץ" ירושלים לחזור בה, בלחץ הבוררות. את המהלך מובילים הצרפתים. אצלם נחתם הנספח הכלכלי להסכמי אוסלו (המכונה "הסכמי פריז"). 
 

פסוק מן הקוראן

ברמאללה חשים בימים אלה כי סכנת קריסה כלכלית התנחלה לפתחם. מעבר לפינה מחכה לפרסומה תוכנית השלום של טראמפ. פרטיה המלאים טרם נמסרו לצדדים, אבל לפי כל הסימנים החלק העסקי שלה יהיה מפותח במיוחד. היא תבטיח לפלסטינים הרבה מאוד כסף, השקעות זרות ומנועי צמיחה שלא חלמו עליהם, אבל תדרוש מהם להתפשר בסוגיית ירושלים והגבולות. טראמפ לא יניח אותה על השולחן ויחכה לתשובות. סביר כי יפעיל עליהם לחצים כבדים להסכים לה. כאשר הלחצים נוגעים לכסף, עוד יכולה הרשות לעמוד על שלה ולקרוס בגבורה. כשהם נוגעים בירושלים, טרם נולד המנהיג הפלסטיני שיתפשר עליה. 
 

במוצאי שבת יצא לדרכו פסטיבל "ירושלים בירת התרבות האסלאמית". זהו אירוע שנתי, בחסותה של הרשות הפלסטינית, שנועד להפגין נוכחות בעיר, וגם להראות את הקשר ההיסטורי לתרבות המוסלמית והערבית, בעידן שבו היא עוברת ייהוד. הנאום שהקליט אבו מאזן לרגל האירוע נפתח בהקראת פסוק מן הקוראן. הראיס אינו דתי, והשימוש בפסוק קוראני בראשית נאומו, כפי שנוהגים מנהיגי דת, איננו שגרה. היה זה פסוק 39 בפרק "העלייה לרגל" בקוראן. "ניתנה לאלה אשר יילחמו בהם רשות להילחם, כי עוּשקו. ואכן, יכול אלוהים להושיעם. אלה אשר נושלו מחצרותיהם בלי משפט", כך לפי תרגומו של יואל יוסף ריבלין. ובהמשך: "לולא עצר אלוהים באנשים... נהרסו בתי נזירים ובתי תפילה לנוצרים ובתי כנסת ומסגדים".
 

מעטים הפלסטינים שהקשיבו לנאום. הפלסטיני הפשוט שרוי בענייניו. אבל השימוש בפסוק מחייב דיון. איזה חלק ממנו הוא עיקר מבחינת אבו מאזן? האם הרישא, שבו מדובר על זכותם של מדוכאים להילחם, או הסיפא, העוסק ברדיפת מאמינים ופגיעה בפולחן? ואם החלק הראשון, החמור, האם זהו רק אות אזהרה לישראלים, או פקודה להמוני הפלסטינים? אין לדעת לאשורו מה חלף בראשו של אבו מאזן כשבחר בפסוק הזה, אבל אפשר לומר, כי העת הזו מבחינתו איננה ככל העתים. לתחושתו, אם לא יחול מפנה, בימים אלה ייצאו הפלסטינים מחירות לעבדות. 

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל