עיני קהל המאות נישאו אל האורח הלא מוכר לרובם, שהוזמן אל המיקרופון לקרוא את נבואת ישעיהו, “וכתתו חרבותם לאתים...", בליל סדר הפסח הקיבוצי. במה זכה בן העיר הזה? בזכות העובדה שמחותניו־מארחיו הם בני הקיבוץ, עין החורש של השומר הצעיר.

לפני המסובים לא הונחה הגדה, כי אם “תוכנית ליל הסדר", שממנה נעדר כמעט לחלוטין הקדוש ברוך הוא. הטקס נפתח בהבאת העומר על ידי ילדי הקיבוץ ובקריאת מנהל גידולי הפרדס: “עומר זה שאנו מניפים, הוא ה־90 במניין קיבוץ עין החורש. 90 שנה עמלנו וקצרנו והבאנו עומר לברכה ולעדות, כי לנו הארץ לצמיתות".

אז ההגדה, או “התוכנית" היצירתית, נעדרה לחלוטין סממנים דתיים, אבל הפסוק שנקרא בפתחה, “לנו הארץ לצמיתות", נתן את הטון בערב רב המשתתפים ועמוס השירה והקריאה.

ארץ הקיבוצים על כל גווניה אינה זרה לי, בן העיר. קשר סנטימנטלי מחבר אותי עם כמה קיבוצים. ראש וראשון בהם הוא דגניה ב’ בעמק הירדן, הקבוצה שעם מייסדיה נמנו דודתי ודודי, זכרם לברכה. זה קיבוץ שכנער הייתי פוקד אותו בחגים, נהנה מפינוקם של הדודים, כנרת, ירדן, בריכה, תמרים, ולא הרחק משם תל קציר, שם ביליתי במחנות עבודה בקיץ, כחניך תנועת הצופים, תחת עינם של הסורים המאיימים ממצוקי רמת הגולן.

קיבוץ נוסף הוא בחן שמזרח עמק חפר. שם, בהרחבה, מתגוררים בתי הבכורה ובני משפחתה. לשם עברו מעין החורש. את בחן אני פוקד פעם-פעמיים בחודש, מכיר שם כמעט כל שביל וכל עץ. כיום זהו יישוב קהילתי לכל דבר. תופעת הפרטת הקיבוצים בולטת בו באופן מיוחד. ההרחבה השתלטה על הגרעין הקיבוצי המצטמק.

גדלתי בבית שממנו יצאה אידיאולוגיה אנטי־סוציאליסטית מובהקת, ועם זאת, בית של צניעות, ענווה ואהבה. את הלהט החלוצי, את נושאי דגל האידיאולוגיה השיתופית, כיבדו אצלנו, הגם שראינו בניסוי חברתי זה, בקולקטיב השליט על הכל, דבר שנוגד את האופי האנושי. סופו של טבע האדם ורוחו לגבור על החיים בשוויון מדומה, אמר אבי שוב ושוב.

הייתה בו הערכה לאידיאליזם הקיבוצי־התיישבותי לשמו, אבל גם ראייה מפוכחת שמפעל ייחודי זה לא יחזיק מעמד. לפחות תחול בו מטמורפוזה. והייתה אהבה חוצת מחנות ומפלגות בין אבי לבין אחותו הבכורה. הוא העלה על נס את היחיד העושה לביתו שמקדם את החברה, את היזם, את הפועל העירוני, את החנווני, את הסוחר. היא דבקה עד יומה האחרון בקולקטיב הסוציאליסטי, בערך השוויון ובעבודת האדמה.

אי אפשר שלא להעריך את האמונה שלהטה בבני הקיבוצים, את השליחות שנטלו על עצמם ביישוב חבלי ספר וקצוות ארץ, כמוהם כבני המושבים ועיירות הפיתוח. לקיבוצים אכן זכויות רבות: בהתנחלות ברחבי הארץ, בהנהגת המדינה שנים רבות, בתרומה לביטחון ולכלכלה, בהקרבה של טובי בניהם במערכות ישראל. כיום רבים מהקיבוצים מנסים לעמוד בפרץ, לשמר לפחות את רוח הראשונים, אבל גם לאמץ יותר מהמסורת היהודית שממנה ניסו להתנער. זה בולט במיוחד בחגי ישראל.

התנועה הקיבוצית הייתה אבן הראשה של תנועת הפועלים הדומיננטית, מפא"י תחילה ולאחריה המערך, העבודה או מפ"ם־מרצ. אידיאולוגיה שנשענת על אמונה תמימה הייתה המניע והמנוע של פועלה. בהיעדרה, בדעיכתה, הקיבוצים נמצאים במדרון ההפרטה, בנסיגה מהבייס שלהם. כמוהם שליחתם הפוליטית, תנועת העבודה.

הדברים התחדדו לאחר הבחירות ולאחר שניצח בהן המחנה שעמו אני נמנה. קצת צר לי על העבודה, מפלגה מפוארת ורבת־זכויות שהצטמקה לשישה מנדטים, ועל שאת מקומה תפסה מפלגה נבובה. צר לי, למרות החשבון ההיסטורי שיש לתנועתי ולמשפחתי עם מה שעוללה לנו.

כשהשתתפתי בסדר פסח בעין החורש - אחד הקיבוצים השמרניים, המטופחים, שמנסה להיאחז במורשתו, ולו באופן מינימלי - חשתי צביטה בלב על הזמנים שהשתנו ועל האידיאליזם שנשחק, בכל המחנות. לא קראו בו את ההגדה המסורתית, שאני כה רגיל אליה ואוהב אותה, אבל האירוח המלבב חיזק בי את התחושה שאפשר להתגבר על משקעי העבר, להגביר את האחדות ולהקטין את הפלגנות. טוב שיש בתוכנו דעות חלוקות, זרמים ולבטים, אפילו הגדות בנוסחים שונים. אבל טוב יותר לחוש שהמשותף עולה על המפריד.

בעודי מביט בהגדה הקיבוצית, החילונית, לרגעים גם במבוכה, הזדמזם בקרבי שירו של אהוד מנור, שאותו מבצע באופן נפלא הקיבוצניק דודו זכאי: “טוב, טוב לי בקיבוץ / עם השקט והפנאי / ועם השמש על כתפיי / שתי עינייך מול עיניי / מספרות לי את חיי / ושרות איתי את השיר על ביתך שבתוך ביתי".