כבר שבוע שהמדינה כמרקחה. כולם מנסים להתארגן על מרוקאי מחמד למימונה, בודקים את אילן היוחסין, מחפשים דודים אבודים מבית שאן ונזכרים שפעם, כשהילד היה בן 4, הסייעת בגן הייתה מרוקאית חמה וזה בדיוק הזמן לדרוש בשלומה. אם אתם פוליטיקאים, הסיכוי שלכם לתפוס קו ראשון למופלטה הוא גדול משמעותית. אם תוסיפו לזה תמונה עם תרבוש באוהל המסורתי, זה עשוי אפילו לשדרג אתכם בפריימריז הבאים.

אבל איכשהו, משהו בקונספט הזה של צהלולים בשילוב בצקים עתירי שמן ודבש, נראה לי מפוספס. עם כל הכבוד ל"תרבחו ותסעדו", ובלי להפוך לפולנייה ולהרוס את החגיגה, אני חושבת שהגיע הזמן שננסה למקסם את היום הזה ולא נסתפק רק בחגיגה אוריינטלית, שבסופה נצטרך לקבוע תור לבדיקת סוכרת. 

על פי המסורת, חג המימונה מסמל את האחדות הקהילתית והערבות ההדדית. לכן, לצד החגיגות והצבעים, נכון יהיה לקיים שיח אמיתי ומהותי על אחדות, קבלת האחר, מוביליות ואינטגרציה בחברה הישראלית. זהו יום שבו אנחנו צריכים לעסוק בשאלת הייצוג בישראל, על כל גווניו ותחומיו, ולבחון גם את הנתונים והסטטיסטיקה. המספרים יענו על שאלות כמו: איך מגזרים שונים בחברה הישראלית, בהם יוצאי אתיופיה, רוסיה, חרדים ואחרים, לא מצליחים לפלס את דרכם למעלה ולהשתלב בצמרת מערכות המדינה? האם המדינה מפנה מספיק משאבים ותוכניות על מנת לשנות את המצב? האם אנחנו חברה נאורה ופתוחה, או גזענית ומפלה?

ואם כבר במימונה עסקינן, זו הזדמנות מצוינת לבדוק את מצבם של המזרחים בישראל. חכו רגע עם התגובות של "נמאס מכל הבכי והנהי" ו"הנה באה עוד בכיינית עם ה'אכלו לי, שתו לי' שלה"' ובואו נבחן את העובדות - עד היום, מעולם לא היה כאן ראש ממשלה מזרחי וגם לא נשיא אוניברסיטה מזרחי. באקדמיה היחס הוא שעל כל עשרה חברי סגל רק אחד הוא מזרחי. מעולם לא היה מבקר מדינה מזרחי וגם לא נשיא בנק ישראל מזרחי. מספר הפוליטיקאים המזרחים היום הוא בשפל, ובמערכת הבחירות האחרונה הייתה תחושה שניסו להסתיר אותם.

נכון, היו גם מזרחים שהצליחו לנפץ את תקרת הזכוכית ולכהן בתפקידים חשובים כמו ראש השב"כ, נשיא המדינה, הרמטכ"ל, ויש אפילו שני שופטי עליון, שאחד מהם היה יועץ משפטי, אבל אם אני מצליחה לספור אותם, זה אומר שהדרך עוד ארוכה. נכון, גם אני לא הייתי רוצה לחיות במדינה שהקריטריון למינויים יהיה מוצא עדתי, אלא כישורים נטו, אבל אם בסקטור הפרטי מצליחים המזרחים בזכות כישוריהם וחריצותם לטפס מעלה ולהוביל, אין סיבה שזה לא יהיה גם בסקטור הציבורי, ומישהו צריך לתת על כך את הדעת.

אני יכולה להבין את אלה שטוענים שיש משהו מיושן ומתריס בדיבור על מזרחים ואשכנזים. יש הרואים בזה שיח מפלג ואומרים: "זה הכי שנות ה־80 לדבר על זה, במיוחד כשהיום גדל פה דור של ילדים שאינו יודע מה זה. אז מדוע להמשיך להתעסק בסוגיה המעייפת הזאת? מה את צריכה שיתייגו אותך כמזרחית בכיינית?".

הייתי מוותרת בכיף על התענוג הזה, אבל הנתונים, גם עשרות שנים אחרי שהקמנו כאן מדינה, מדברים בעד עצמם. היה למזרחים מספיק זמן כדי להיטמע במוקדי הכוח בחברה, והנתונים היו צריכים להצביע על אינטגרציה גבוהה יותר. אבל חשוב מכך, העיסוק בנושא הזה יכול לספק לנו כלים כחברה, לאפשר לנו ללמוד מטעויות וליישם את התובנות על מגזרים אחרים, וזה לצערי לא קורה. יוצאי אתיופיה הם עדות לכך.

האפליה כלפי מזרחים בצורתה הישנה כמעט שאינה קיימת ובטח שאינה גלויה, מלבד השנים שעשו את שלהן. נדמה שיוצאי אתיופיה תפסו את מקומם של המזרחים בקרבות התחתית ובגילויי הגזענות. אז הפעם, כשהפוליטיקאים ינהרו למופלטות בערב המימונה, תרשו לעצמכם לספר להם שמה שבאמת ימתיק את החג זה לא הספינג' אלא דיון מהותי על הדרך הנכונה לייצר כאן ייצוג שווה לכולם. זוהי רוח החג האמיתית.

tguvot@maariv.co.il