כ"ז בניסן נקבע כיום הזיכרון לשואה ולגבורה עוד לפני היווסדה של מדינת ישראל. גורמים ביישוב היהודי בתקופת המנדט הבריטי החליטו כך לאחר שתמונת האסון הגדול שנפל על יהודי אירופה התבררה. סמיכות המועד התאים למועד פרוץ מרד גטו ורשה. היה בכך משום השמת דגש וחידוד האתוס הנבנה של ה"יהודי הלוחם". המועד התאים גם למאוויים הדתיים־לאומיים, משום שחל בימי ספירת העומר. גם הסיסמה הציונית "משואה לתקומה" קיבלה חיזוק, ובפרט לאחר קום המדינה במעבר ליום העצמאות, המחדד את החיבור בין האסון הנורא להתחדשות הלאומית.

בהמשך נקבע ערב ג' באייר כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל - שבוע בלבד לאחר אירועי הזיכרון לשואה. תחילה נערכו האזכרות ביום העצמאות. עקב מחאות של משפחות שכולות, הוחלט לכונן את ד' באייר, יום לפני יום העצמאות, כ"יום הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות". מלחמות נוספות וריבוי החללים גרמו לשינוי השם ל"יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל", ומאז נוספו גם חללי המחתרות שלחמו במנדט הבריטי, המוסד, שב"כ, חללי משטרת ישראל ולוחמי האש.

הסמיכות בין הימים מלווה אותנו כ־70 שנים. התפתחה ביניהם סימביוזה שהפכה לאבן יסוד באתוס הגבורה היהודית המודרנית. מעולם לא הייתה חשיבה חדשה על משמעות הסמיכות הזו ובפרט השפעתה על שורדי השואה, ילדיהם ונכדיהם, מה שמכונה "הדור השני והשלישי", אשר הגורל הפכם גם למשפחות שכולות. הוריי המנוחים היו שורדי השואה. אמי ז"ל נלקחה עם אמה באביב 1944 לאושוויץ־בירקנאו. מהר מאד סבתי ז"ל נשלחה לתאי הגזים. אבי ז"ל גויס בכפייה לצבא ההונגרי. הוא עבר תלאות וסבל רב. בשובו גילה כי אמו ואחיו הצעיר הושמדו באושוויץ.

במשך שנים, יום הזיכרון לשואה ולגבורה היה במשפחתנו היום הקשה בשנה. אנו, הילדים, ידענו שבאותו היום עלינו לשנות ממנהגנו. פסענו בבית על קצות האצבעות, הנמכנו קול, השתדלנו לרצות את אמנו שמדי פעם פלטה יבבות כאב ודמעות בכי.

כך היה עד מלחמת יום הכיפורים. במלחמה זו נפל אחי הצעיר, היחיד. שואה חדשה נפלה על הוריי ועלי. שואה קשה ונוראית מהשואה שאותה חוו על בשרם. המושג "תקומה" קיבל משמעות אירונית־טרגית. שני ימי הזיכרון התמזגו ליום אבל אחד נורא. נפלו עלינו שבעה ימים ארוכים של אבל בלתי פוסק. שתי ה"שואות" התערבבו זו בזו והפכו ל"שואה" אחת גדולה.

בין ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום העצמאות מתנהל בליץ תקשורתי: אירועי השואה, מצב השורדים, הדורות אחריהם, מלחמות ישראל, הנופלים, משפחות שכולות, דמע, דם. הבכי של הוריי על בני משפחותיהם שנספו בשואה התערבב עם הבכי על נפילת בנם הצעיר.

והנה, בנובמבר 2005 התקבלה בעצרת האו"ם ההחלטה לקבוע "יום זיכרון בינלאומי לשואה" ב־27 בינואר, המועד שבו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ. מאז 2006 מצוין בכל העולם יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. כך קורה שלי ולרבים מבני דורי נולד יום אבל נוסף.

ציון יום השואה הבינלאומי מעצים את זכר השואה ולקחיה. הוא מגדיל את מרכזיותה לא רק בהיסטוריה של העם היהודי, אלא במשמעותה האוניברסלית. הכאה על חטא של אומות העולם והאחריות שנטלו על עצמן מהוות משקל בעל חשיבות ללקחי השואה. מכאן שמתבקש לבטל את יום הזיכרון לשואה במתכונתו הנוכחית, ולציינו באותו היום עם מדינות העולם. הפרדה בינו לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל תאפשר שימת דגש והתמקדות בשואה, בתוצאותיה ובהשלכותיה, ומאידך התמקדות בנופלים. מנקודת מבט של משפחות רבות, תוסר מעלינו האבן הכבדה של שבעת ימי האבל. 

הכותב הוא יו"ר אגודת הסופרים העברים