לפני כשנתיים נחתּתי בקרקוב שבפולין בדרך לטיול בגן העדן הסלובקי. הרי לכם החוויה המטלטלת במשפט אחד. הדרך מקרקוב נמתחת על פני כבישים המתפתלים ביערות עד גבוהי צמרות. הטבע השופע מתפרץ במלוא עוזו, אבל המחשבות נדדו אל צעדות המוות ביערות הללו, שבהן נרצחו מאות אלפי יהודים. אירופה כולה הייתה שותפה בדרך זו או אחרת למכונת ההשמדה הנאצית, אבל פולין שעל אדמתה הוקמו המחנות מסמלת יותר מכל את השפל האנושי. ספרי תיירים מספרים בשבח קרקוב: קרקוב למטייל, קרקוב עם ילדים, מקומות שאסור להחמיץ וכמובן: האוכל הפולני – לא מה שחשבתם. אודה ולא אבוש, קרקוב לא הותירה עלי רושם מיוחד, זולת תחנה אחת שעליה נכתבו בסתמיות מצמררת יעדיו של קו אוטובוס לתיירים המציע סיורים ב־99 זלוטי לבירקנאו ואושוויץ. מי בכלל נוסע לאושוויץ?
אז זהו, שאלפי תלמידים ישראלים נוסעים לשם מדי שנה במסגרת ה”מסע לפולין”. לא מעטים מהם נוטים לקרוא לו “הטיול לפולין”. בלבול המושגים מלמד על כך שהקו המפריד בין תוכנית לימודים חינוכית לבין טיול שכולל גם זמן הפוגה ושופינג איננו חד וברור. שלא לדבר על כך שהלחץ החברתי לצאת למסע עושה את שלו, ובעבור לא מעט מהילדים זו חוויית החו”ל הראשונה.
המסעות לפולין מעוררים בשנים האחרונות דיון ציבורי ער סביב שורת שאלות: מדוע לנסוע לפולין? מה מפיקים התלמידים? בהנחה שמדובר במסע בעל ערך חינוכי: מדוע המדינה לא מממנת את כולו? מי מדריך את הילדים במסע הזה, ומהם המסרים שהם מקבלים? ובכלל האם ילדים בני 17 בוגרים דיים להתמודד עם העומס הרגשי שטמון במפגש המטלטל עם הרוע האנושי? משרד החינוך גאה במסעות האלה, בלי לתת דין וחשבון על נחיצותם, עלותם והשיעור הנמוך יחסית של התלמידים שנוטלים בהם חלק. יותר מכך, עד לשנה זו הוא גם לא יזם תוכניות אלטרנטיביות עבור תלמידים שלא נסעו לפולין. אין מחלוקת על כך שהשואה היא אירוע מכונן בחייו של העם היהודי, אבל הקונצנזוס הרחב סביב המסע לפולין מעלה חשש שמא מדובר גם בתהליך אינדוקטרינציה מכוון של בני הנוער, שנעשה בחלון ההזדמנויות האפשרי האחרון, רגע לפני גיוסם לצה”ל. התלמידים סופגים מנה מרוכזת של ציונות והיסטוריה יהודית צרה, אבל לרוב אינם דנים במשמעות האוניברסלית של השואה ובלקחים שיש להפיק מהגזענות והלאומנות ששטפו את אירופה במאה הקודמת.
המסעות לפולין מדגימים עוד תופעה ישראלית - הנטייה לחבק רעיונות גדולים ולשכוח את האנשים הקטנים. לכן אנחנו עדים למפעלי הנצחה לקורבנות, כשבמקביל יש ניצולי שואה שמתקשים לשרוד, עד כדי כך שהם נאלצים לבחור בין מזון לבין תרופות. בדיוק כפי שמדברים בשבח העלייה לארץ וזונחים את העולים, וכשם שמדברים על הדמוקרטיה, אך מסרבים להכיר בכך שישראל שולטת כבר שנים בעם אחר.
השנה נוסף עוד גורם למשוואה: חוק השואה הפולני שבבסיסו ניסיון לעצב מחדש את הזיכרון ההיסטורי. המחאה הישראלית הייתה רפה נגד הניסיון לשכתב את ההיסטוריה, אולי כדי לא לפגוע במסעות לפולין ובראשם מצעד החיים, שהפכו למטרה ולא לאמצעי. הלחץ הדיפלומטי המתון הוביל לכך שהפולנים ביטלו את הסנקציה הפלילית הכלולה בחוק, אבל בקרב על התודעה ניצח הנרטיב הפולני שנועד להגן על שמה הטוב של המדינה. עובדה - ישראלים רבים נוסעים בכל שנה למסע קניות בוורשה. על המוזיאונים ואתרי ההנצחה הם מעדיפים לדלג. זה באמת עלול לקלקל את החוויה. מי שהעניק את השם ל”מצעד החיים” לא העלה בדעתו שבשלב מסוים ישראלים רבים יוותרו על המצעד ויטוסו לפולין רק כדי לעשות חיים. באווירה הזאת אולי הגיע הזמן לחשוב מחדש על תרומתם של המסעות לפולין לעיצוב הזיכרון והשכחה של השואה. עד אז – אל תיסעו לפולין.