התעשייה החדשה: הכתובת הייתה על הקיר, ובמקרה הזה על הקרמיקה. אחרי סגירת מפעל "נגב" בירוחם היה ברור שמפעל "חרסה" בבאר שבע הוא הבא בתור, ועדיין אי אפשר להישאר אדישים מול תמונות של עובדים מפוטרים מפגינים, צמיגים בוערים ושער מפעל סגור. אם זה קורה בפריפריה, זה אפילו מצטלם טוב יותר. אך האם המראות הללו משקפים את מצבה ואת עתידה של התעשייה בפריפריה?

את מה שהבינו הישראלים שחיפשו דילים של הכל כלול ואכול עד כדי עילפון בטורקיה, מבינים עכשיו התעשיינים. טורקיה היא גן העדן החדש של התעשייה המסורתית במזרח התיכון. עלויות כוח אדם נמוכות, ארנונה זולה וממשלה שנותנת תמריצים שווים חיסכון של כ־45% בעלויות הייצור ביחס לישראל. לבעלי מפעלים בתחומי ייצור מסוימים ברור שאת השקל חייבת להחליף הלירה הטורקית.
 

במשרד הכלכלה מנסים למנוע את בריחת המפעלים היישר לזרועותיו של ארדואן, אבל לכולם ברור שחבילת הסיוע מוגבלת, ובסופו של דבר לא ניתן וגם לא צריך להזרים כספי ציבור למפעלים פרטיים. גם מדיניות השוק החופשי, שמקדמת הסרת מכסים לטובת הורדת יוקר המחיה מקשה על אותם מפעלים, שמתקשים להתחרות ביבוא הטורקי הזול שמציף את השוק הישראלי. 
 
הסיפור הזה הוא לא סיפורה הבלעדי של התעשייה בפריפריה, על אף הניסיון העיקש להציג זאת כך. מדובר בתהליכים עולמיים של סדר כלכלי חדש. תעשיות מסורתיות מועתקות למדינות שבהן כוח האדם זול, ומפנות מקומן לתעשיות עתירות ידע. מכאן תצמח ההזדמנות הגדולה של התעשייה בפריפריה.
במקום לסבסד מפעלים פרטיים ששכר העובדים בהם מינימלי, מבינים במשרד הכלכלה שצריך להשקיע את המשאבים בגיוס מפעלים חדשים, בהכשרת עובדים והתאמתם לתחומים שיש ביכולתם לשלם משכורות גבוהות יותר, ובכך להפסיק להנציח את מעגל העוני.
 
רק בשנה האחרונה נפתחו או הורחבו בפריפריה כ־90 מפעלים חדשים בסיוע משרד הכלכלה. נוספו אלפי משרות חדשות בשכר גבוה משכר מינימום, חלקן הגדול בתחום התעשיות עתירות הידע ואחרות בתחום התעשיות המסורתיות, שאסור למדינה לוותר עליהן ויש ביכולתן להצליח, על אף השינויים בעולם.
 
"חרסה" הוא לא המפעל הראשון ולצערי גם לא האחרון שיסגור את שעריו בשנים הקרובות. תמונות של צמיגים בוערים והפגנות יחזרו בקרוב לכותרות הראשיות. רק לאחרונה התבשרנו על קשיים במפעלים רבים בדרום. לצד הכאב הגדול והמחיר האישי שמשלמים  חלק מהעובדים, יש גם מקום לתקווה. הנתונים הכלליים מצביעים על מגמה חיובית, עלייה מהותית בכמות המפעלים שנפתחים, עלייה בשיווק קרקעות לאזורי תעשייה ומפעלים, וירידה של עשרות אחוזים באבטלה ובשיעור מקבלי הבטחת הכנסה בדרום בשמונה השנים האחרונות.
 
על אף הנתונים הסטטיסטיים החיוביים, אין להקל ראש בכאבם של 119 העובדים שפוטרו מהמפעל ועולמם חרב. זוהי תקופה של שינויים ותמורות בתעשייה, ולכן יש להיערך לכך ברמה האסטרטגית ולפעול להקמת מנהלת משותפת ייחודית לתחום התעשייה שתורכב מגורמים מטעם השלטון המקומי, נציגי עובדים ומשרדים ממשלתיים שירכזו בזמן אמת מלאי משרות פנויות ויפעלו יחדיו. תקופת המעבר בתחום התעשייה חייבת להיות מותאמת לעידן החדש, להיות מסוגלת לחזות מראש את הכשלים  ולהציע פתרונות מיידיים ואמיתיים, שיקלו את מצבו של המפוטר ויבטיחו רצף תעסוקתי עד הקליטה במפעל החדש.
אין ספק שהאתגר גדול, אך הוא אינו מצדיק את התנהלותה של התקשורת בסוגיה הזאת. בשבוע שבו נסגר מפעל "חרסה" בבאר שבע בחרו ברוב כלי התקשורת לזרוע בהלה ולהתעלם במודע מהמגמה החיובית ולקבע שוב את הנרטיב של הפריפריה הנחשלת. התמקדו במפעל שנסגר, לא דיברו על אחוז האבטלה של חודש אפריל שהצביע על ירידה, והסתירו את ארבעת המפעלים החדשים בדימונה ואת מפעל השנאים שעובר לנתיבות, ויביא בשורה של מאות עובדים שירוויחו שכר גבוה.
 
לא מדובר בתוכנית זדונית של עיתונאי או עורך מסוים. זוהי דרכה של התקשורת להבנות מציאות ולספר סיפור, בכל תחומי החיים. כך למשל לתפקידי הפושעים בסדרות ילהקו מזרחים ואת סצינות הפשע יצלמו בשכונה ישנה בעיירת פיתוח, כשברקע מתנגן שירו של מיכה שטרית: "סוגרים את המפעל, בואי נלך הביתה". 
 
על התקשורת להתגייס ולספר את הסיפור החדש של הפריפריה. הוא אינו חף מקשיים, אך מה שבטוח - הוא פחות שחור מתמונות עשן הצמיגים בהפגנות, שבתקשורת כל כך אוהבים לשדר.
tguvot@maariv.co.il