בסופם של יומיים מתוחים נראה ששום דבר לא השתנה. חמאס לא קיבל דבר שלא היה לו לפני המערכה; המצרים לא זכו לתהילה יוצאת דופן לנוכח יכולתם להביא את הצדדים ל”הסדרה”, אלא פחות או יותר שמרו על מעמדם כמתווך הוגן יחסית בהיעדר חלופה אחרת; תושבי הדרום שילמו, כרגיל, את מחיר הרגיעה; תושבי הרצועה ממשיכים לסבול; קטאר נותרה זו שבסופו של דבר תספק את הסחורה בדמותם של שטרות ירוקים לחמאס; ואילו שליח האו”ם הבולגרי והחביב, ניקולאי מלדנוב, נותר במעמדו הרם בעיני העולם כ”מביא והמוציא” בעלילה הסבוכה הקרויה “רצועת עזה - לאן?”.

אלא שבכל זאת, המלחמה הקצרצרה הזאת גרמה לארבע משפחות בישראל לאבד את היקר להן מכל, בעוד מפלס החרדה והתסכול של תושבי הדרום קיבל משנה תוקף. לא ברור כמה סבבים נוספים הם יוכלו להכיל, כשגוברת בקרבם התחושה שפשוט לא סופרים אותם. כבר עתה צומח אצלנו דור שלם שיזדקק לטיפול פסיכולוגי צמוד לאורך שנים. 
 

והגרוע מכל: בעוד התגובה הצבאית הישראלית אכן הייתה בלתי מבוטלת, היא נעצרה – שוב - ללא “אופק אסטרטגי” וכמעט ללא תנאי, לבקשת מחבלים. מכאן שנפגעה עוד יותר ההרתעה הישראלית והתחזקה תפיסת האויב - זה שבדרום וזה שממתין ומפיק לקחים בצפון - שלפיה ישראל מגיבה אך ורק לכוח. “שקט ייענה בשקט” היא ססמה נחמדה, אבל איש כבר לא מאמין בה. המשוואה, בפועל, לפחות בעיני אויבינו, היא ”שקט יחסי ייענה בדולרים קטאריים”.
 

וכאילו אין די בכך, אתמול החל חודש הרמדאן. לפי האסלאם, תקופה זו נועדה להתבוננות, לחמלה, לעזרה לזולת ולרגיעה. ואולם הניסיון מלמד שרבים מהפיגועים התרחשו בתקופה זו. לא קל לצום במשך שעות ארוכות, יום אחר יום, בחום המתיש של המזרח התיכון. והצום לא הופך את הבריות לחביבות יותר.

ברור לכל שהמערכה הבאה כבר מונחת לפתחנו, והשאלה היא לא "אם" אלא "מתי". לא כדאי לדחות על הסף את האפשרות שהמערכה הבאה תתרחש עוד לפני סוף הרמדאן. 
 

נראה שאין לממשלה הנוכחית אסטרטגיה אל מול כל האמור לעיל. אולם גם היעדר אסטרטגיה לאורך זמן הוא אסטרטגיה. ייתכן שבמאזן השיקולים, התועלת שבשקט זמני ויחסי עבור ההנהגה הישראלית הנוכחית עולה על העלות הפוליטית הכרוכה בהנחתת מכה קשה מאוד על הנהגת החמאס והג’יהאד האסלאמי.

זאת לצד יצירת אופק מדיני וכלכלי כלשהו, חלקי ויחסי ככל שיהיה, כזה שיעניק חיים נורמליים לתושבי הדרום ומרחב נשימה לעזתים האומללים, המוחזקים בידי הנהגתם כבני ערובה - או כפי שעיתונאי עזתי אמר לי אתמול: “החמאס מדברים על ירושלים, אבל אנחנו רוצים חיים”.


הכותבת היא מרצה ודיפלומטית, מומחית למזרח התיכון