שתיקה המעניינת ביותר השבוע היא של מי שהתחיל את קריסתה של ממשלת נתניהו הרביעית: יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן. האיש שכיהן כשר הביטחון, לא השלים עם מדיניות ההכלה של בנימין נתניהו וגדי איזנקוט והתפטר בלי שנתניהו הצליח לזהות את המהלך הזה.

לאחר התפטרותו תקף ליברמן בחריפות את ראש הממשלה ואת הרפיסות לשיטתו מול חמאס. התפטרותו לא הביאה לקריסה מיידית של ממשלת נתניהו אלא בשיהוי של חודש וחצי. בחודש מרץ, לקראת הבחירות, הגיע סבב מול חמאס. ליברמן האשים את נתניהו בכניעה לארגון הטרור, בתשלום פרוטקשן, במכירת נכסי הביטחון של ישראל בידיו של שליח קטארי, ועוד ועוד.

השבוע, גם אחרי 700 רקטות (!), ליברמן נדם. בחלק מהזמן הוא לא היה בארץ, אבל גם אנשיו הקרובים לא הצליחו לשמוע ממנו דבר וחצי דבר על ההתנהלות של נתניהו בסבב האחרון. ליברמן ככל הנראה רוצה את תיק הביטחון עד כדי מוכנות להבליג על ההבלגה וההכלה הישראלית. ליברמן, שדרש שינוי במדיניות הביטחון של ישראל, יוכל לזקוף לזכותו את שני החיסולים הממוקדים שקרו השבוע, ולומר לציבור: הרמטכ"ל אביב כוכבי שאני מיניתי הוא התקפי, אמיץ ויוזם יותר מכל קודמיו. עם המסר הזה הוא מקווה לסקור בקרוב את משמר הכבוד בכניסה ללשכה בקריה.

הכישלון יתום

סיומו של הסבב האחרון זהה לקודמיו: הפסקת אש שישראל לכאורה לא שותפה לה. ממשלת ישראל לא מתייחסת למגעים עם חמאס, אך פיקוד העורף דווקא יודע להתאים את הוראות ההתגוננות בהתאם להודעות חמאס. הציבור שואל את עצמו ממי מקבל מפקד פיקוד העורף את הוראותיו. ככל הנראה הוא קובע אותן בעצמו, כי איש בצמרת השלטון - ראש הממשלה ושר הביטחון, שר החוץ, השר לענייני המודיעין, השר לביטחון הפנים וגם השר לעניינים אסטרטגיים - לא טרח לומר לציבור מהו המצב האמיתי. נורו מאות טילים. ישראל הגיבה. חמאס התחנן אולי להפסקת אש. אולי. ישראל הסכימה? אין תגובה.

הכישלון יתום, ואיש לא מחפש לו בית. לכן לא שמעתם ולא ראיתם בימי המתיחות הקשים בעוטף עזה את ראש הממשלה ושר הביטחון, וגם לא את הרמטכ"ל. נתניהו לימד את כל הבכירים במערכת הפוליטית והביטחונית שיעור מאוד משמעותי: לא נותנים לכישלונות לצרוב לך את התדמית.

מי זוכר פה את בליץ הראיונות הבלתי פוסק, את הלייב פייסבוק של נתניהו רק לפני חודש, בימים שלפני הבחירות. אז היה לו יעד: להיבחר. הוא התראיין ללא הרף, היה בתקשורת ישירה עם בוחריו באמצעות הרשתות החברתיות ולא הניח לרגע. אגב, גם בראיונות הללו, ערב הבחירות, נתניהו כמעט לא דיבר על חמאס. העדיף להתעלם כנראה, ולא להבליט.

בסבב הנוכחי כמעט 700 רקטות, מאות אלפי אזרחים שהו במרחבים מוגנים במשך שתי יממות, ארבעה הרוגים ישראלים לראשונה זה שנים ועשרות פצועים - וראש הממשלה נתניהו איננו וגם שר הביטחון ביבי מתחבא. לכל היותר שחררו דובריו סרטון מכמה זוויות ממהלך השבת שבו ישב עם ראשי מערכת הביטחון, וביום ראשון פוטואופ קצרצר מישיבת הממשלה, ועוד אחד מפיקוד הדרום לצד מפקד פיקוד הדרום הרצי הלוי וסגן הרמטכ"ל אייל זמיר.

בליץ הראיונות של נתניהו נגמר עם היבחרו בפעם החמישית לראש הממשלה. אף שבמועד השבעתה של הכנסת נתניהו נתן כמה ראיונות ספונטניים

למיקרופונים ולמצלמות, עם תחילתה של המתיחות קולו נדם. ראיונות מן הסתם הוא לא ייתן, אבל גם נאום לאומה לא היה. כשרצה ראש הממשלה להבהיר את עמדתו כלפי מערכת המשפט, הוא כינס "מסיבת עיתונאים דרמטית" בלשכתו. 700 רקטות לא היו מספיק דרמטיות בשבילו כדי להסביר לציבור שבחר בו, ובמיוחד לתושבי הדרום החרדים, מה התוכנית שלו כדי לסיים את הסיוט שבו הם חיים.

השיעור של רבין
אבל ראש הממשלה לא לבדו בבריחה מאחריות. גם הרמטכ"ל החדש, אביב כוכבי, נעלם. אפשר לבקר את בני גנץ על מה שנראה אולי כתפקוד לקוי בצוק איתן. אבל בני גנץ דיבר עם הציבור במהלך ימי הלחימה הקשים בדרום הארץ. לא כל הנאומים נעמו לאוזניים, חלקם צרבו את התודעה לרעה, כמו נאום הכלניות. אבל גנץ דיבר. גדי איזנקוט, שבא אחריו, אימץ את הקו של גבי אשכנזי: לא נאומים ולא ראיונות, אלא אם חייבים. למרבה האכזבה, במבחנו הראשון מול ציבור שנמצא במקלטים בחר כוכבי גם הוא במדיניות השתיקה. אחרי הפסקת האש בא נאום.

נתניהו וכוכבי נכשלו בהבנה שכאשר הציבור נמצא במרחב מוגן הוא צריך גם רצועת ביטחון מורלית. מפקדי צה"ל וראשי המדינה לא העניקו לו אותה. השידורים החיים בטלוויזיה במהלך הסבב שידרו כאוס, ואף אחד לא בא לעשות סדר. את השיעור הזה הם לא למדו מיצחק רבין, שבלילה הקשה של ניסיון חילוצו הכושל של נחשון וקסמן ונפילתו של ניר פורז זכרם לברכה, כינס את התקשורת ולקח אחריות. אני אחראי, הוא אמר, שנייה אחת לפני שאת אותן המילים תכנן לומר הרמטכ"ל שלו, אהוד ברק.

גם אם אין זו הכוונה, התוצאה היא שנתניהו כראש הממשלה ושר הביטחון, וכוכבי בורחים מאחריותם להידרדרות המדינית־ביטחונית שהביאה אותנו עד הלום. בשתיקתו מגבה כוכבי את המדיניות - או נכון יותר את היעדר המדיניות - כלפי עזה.

נזכיר רק ששני רמטכ"לים בעבר ושני ראשי מוסד עמדו מול ראש הממשלה ומנעו ממנו לתקוף באיראן. הם אמרו את מה שצריך לומר בקבינט ולא לציבור. הפעם התחושה היא שכוכבי זורם עם נתניהו ולא דורש ממנו יעדים לצבא. ייתכן שהסיבה שכוכבי לא עמד בפני הציבור השבוע היא שהוא לא יודע לאן ראש הממשלה ושר הביטחון שלו רוצים לקחת את סיפור עזה, וכל עוד אין מדיניות ואין דירקטיבה - עדיף לשתוק.

מדינת ישראל לא החליטה מהו הפתרון האסטרטגי ארוך הטווח לרצועת עזה, ועד שלא תתקבל החלטה, המדיניות היא לא להיכנס לעימותים מיותרים ומסוכנים.

הפסקת אש היא ההחלטה הנכונה ביותר שיכול היה ראש הממשלה לקבל, אבל הוא לא יסביר אותה ולא יודה בה, בעיקר בגלל פוליטיקה. זו הייתה ההחלטה הנכונה מדינית כדי למנוע פגיעה באירוויזיון, אירוע בינלאומי רב־חשיבות מבחינה תיירותית ותדמיתית. זו ההחלטה הנכונה גם בשל ימי הזיכרון והעצמאות. נתניהו מכיר את הבייס שלו יותר מכולם, ואם הוא לרגע שוכח, בצלאל סמוטריץ' כאן כדי להזכיר. ומשום שנתניהו מכיר את הבייס כל כך, הוא שותק.

החרקירי של סער
גדעון סער הוא היחיד מבין בכירי הליכוד שתקף את החלטת נתניהו ללכת על פסק זמן. כל היתר, המחכים לגזר הדין הפוליטי, מחאו כפיים לראש הממשלה, אפילו עם הרגליים. תגובת לשכת נתניהו הייתה מהירה וחריפה: "סער רוצה להפיל את נתניהו מאז 2015 ועד היום. הסיבות משתנות, המטרה לא". חריפת המבקרים הייתה מירי רגב, מי שיש אומרים שהורחקה מבלפור אחרי תמיכתה בגדעון סער בפריימריז. עכשיו, כשהעונה הפוליטית של משחקי הכס בשיאה, היא לא יכולה להרשות לעצמה לגמגם. רגב לא הייתה לבד, מיהרו ליישר קו מיקי זוהר ויואב גלנט.

הליכוד חזר לימי שלטון הבעת', כפי שכינה אותו בעבר סילבן שלום: כל ביקורת על החלטה עניינית נתפסת בבלפור ובלשכת ראש הממשלה כביקורת אישית שתכליתה הפלת נתניהו. השיח הענייני עבר מן העולם. אז למה חשוב לכנס קבינט? הרי מי שיוצא נגד נתניהו גם בפורומים הללו חוטף ומואשם בחתירה תחת המנהיג. סער היה היחיד ששבר את שורת המקהלה שמגבה את נתניהו בלי להפעיל את חוש הביקורתיות ששמור בליכוד רק שמאלה, לכיוון גנץ־אשכנזי־יעלון־לפיד־זנדברג.

נסו לדמיין ששר הביטחון היה בני גנץ, וראשות הממשלה הייתה בידי כחול לבן. מה היו אומרים אז ארדן, כץ ורגב נגד הפסקת אש שהתקבלה תוך שתי יממות, כשלחמאס התחשק. ימין חזק, זוכרים?

בכירי הליכוד שממתינים לתפקידים יגידו "אמן כן יהי רצון הבוס" על כל החלטה של נתניהו. סער ידע ככל הנראה שממילא אין לנתניהו כוונה למנות אותו לתפקיד בכיר, ובוודאי לא לקבינט המדיני־ביטחוני, ולכן הרשה לעצמו לומר את דעתו, הלגיטימית יש להזכיר. נגד סמוטריץ', שיצא אף הוא נגד הפסקת האש, אנשיו של נתניהו נדמו. הוא שותף, אותו לא תוקפים, בלעדיו אין קואליציה. הוא שיזם את חוק החסינות והוא זוכה לחסינות. אנשיו של נתניהו יודעים שבלעדיו אין חוק חסינות, ולכן איתו לא מתעסקים.

הכותב משמש ראש הדסק הפוליטי בכאן חדשות, תאגיד השידור הציבורי
tguvot@maariv.co.il