1.אני שם נפשי בכפי ומודיע בשער בת רבים, כי האירוויזיון אינו מעניין אותי. אין לי עניין בכל ההכנות המתפרסמות לפרטיהן מדי יום וגם לא אצפה בתחרות עצמה. אולי רק - תחת לחצה המתון של רעייתי - בהופעת הנציג הישראלי שאיני זוכר את שמו. מה לעשות, אני בן הדור הישן, שהמוזיקה המודרנית והשירים העכשוויים, גם בישראל וגם מחוצה לה, אינה מדברת אלי ברובה ואינה נקלטת באוזני, וכמוה גם לא כל הגימיקים ותרגילי ההתעמלות שמבצעים מלווי הזמר(ת) בעת ההופעה.
 

אני, מה לעשות, עוד תקוע ב”ערב בא, ערב בא” בקולם של שמעון בר ועליזה קאשי, השיר שזכה בתחרות הזמר הישראלי הראשונה. המוזיקה של רוב השירים העכשוויים חורקת בראשי ועושה לי חור באוזן, שגם בלעדיו היא אינה כליל השלמות. על פי הרופא, אסור לי להיחשף לרעש כזה בגילי. אבל גם במצב זה אחזיק ידיים לנציג הישראלי (מה שמו, לעזאזל?) למען יזכה בתחרות ויביא כבוד לישראל, כמו קודמתו אשתקד. כי אם לא הוא, אז מי? הספורטאים? הפוליטיקאים? 
 

2. ל”ג בעומר החל בשבוע הבא הוא הדל בחגי ישראל. חג חילוני לחלוטין. אין שום מצווה המייחדת אותו, להוציא “הלכה” שהתחדשה בדור האחרון “לסחוב” קרשים למדורה מאתרי בנייה. ואכן, היו בין גדולי ישראל שערערו על קביעת היום כחג.
 

הדמות המזוהה עם ל”ג בעומר הוא בר כוכבא, שהנהיג את המרד נגד השלטון הרומאי בשנים 132־135 לספירה. אבל לא הוא עילת החג. מה שהוליד את החג הוא סיפור המופיע בתלמוד ובמדרשים. כך למשל במסכת יבמות: “שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולם מתו בפרק זמן אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שומם (מתורה), עד שבא רבי עקיבא אל רבותינו שבדרום ושנה להם (את תורתו)". במדרשים נאמר שמתו “מפני שהייתה עינם צרה אלו באלו” ואחד ממפרשי המדרש מסביר בפשטות: “שהיו שונאים זה לזה”.
 

המוות ההמוני הזה התרחש בין פסח לחג השבועות, תקופת ספירת העומר, אך על פי מסורת הגאונים, “ביום ל”ג בעומר פסקה מיתתם” ומכך נולד החג. והמסר לדורות, הרלוונטי גם לדורנו, הוא: אין ערך לתורה בלי התנהגות נאותה של לומדיה.

לינור אברג'יל ואביב אלוש בטקס הדלקת המשואות. צילום מסך כאן לינור אברג'יל ואביב אלוש בטקס הדלקת המשואות. צילום מסך כאן

 

3.השתגענו כנראה לגמרי. אלמוני אחד, שופט שלום בדימוס בבאר שבע שפרש כבר לפני 13 שנה, פלט דברי הבל פוגעניים, שוביניסטיים, על לבושה, שדיה וכיסוי ראשה של לינור אברג’יל, שהנחתה את טקס הדלקת המשואות בליל יום העצמאות. פלט, ומדינה שלמה צהלה ושמחה והגיבה מכל עבר ונתנה תפוצה המונית לדברי השטות הללו. מה החגיגה הזאת? אי־התייחסות היא התגובה הנכונה במקרה כזה ולא הפצתה. ואני אומר זאת גם לעצמי. אומר וכותב למרות הכל.
 

מדוע? מפני שגם אני בעסק. יש לי במשפחתי כמה נשים העוטות על ראשיהן תרבוש כזה שאני קורא לו מגדל בבל, איני אוהב את זה. פתאום הן נעשות גבוהות ממני. הלגלוגים שלי חולפים להן ליד האוזניים והתרבוש עצמו נראה לי כגבוה יותר מדי פגישה. נו, מה אפשר כבר לצפות ממי שאינו אוהב את האירוויזיון?