מילים כואבות ונוקבות נכתבו בתקופת הבחירות בתקשורת הישראלית על הרחוב הערבי. כולן מצביעות על פצע מוגלתי המאיים לזלוג לחברה כולה. 

ההתעניינות האישית שלי ב"רחוב" הזה החלה בזמן שעמדה על הפרק שאלת שליחותי לחו"ל כדיפלומטית במשרד החוץ הישראלי. כבחורה אשכנזייה, דוברת רוסית, לחצתי על הנהגת המשרד להוציא אותי לשליחות במצרים. המשרד "נכנע" לבקשה הלא שגרתית ושלח אותי לאחר קורס אינטנסיבי בשפה הערבית לשלוש שנים מרתקות, אם כי סוריאליסטיות, בקהיר. 
 

קהיר נכנסה עמוק לעורקי, ולא יצאה.
 

במהלך התקופה שקדמה לבחירות חרשתי את השטח הערבי, בעיקר זה הצפוני, החל מע'ג'ר על גבול הלבנון שבו חיים אלפי ערבים שיעים בעלי תעודת זהות כחולה וזכות הצבעה למהדרין, ועד למקומות נידחים, דוגמת חוסניה (שליד ואדי סלאמה), ביתו של שבט סוואיד הבדואי. חיבור למים ולחשמל, כבישי גישה ועוד תשתיות בסיסיות היו במוקד השיח במקום זה ובמקומות דומים אחרים.
 

מעבר לברכות, לחיבוקים ולנשיקות (כמתחייב על פי כללי האירוח ובהתאם לדרישות הצניעות), שבה ועלתה הטענה שהתושבים אינם זוכים לארח נבחרי ציבור ערבים או אחרים בתדירות גבוהה ואין הם מקבלים מענה לבעיותיהם, אלא ערב הבחירות לכנסת.
 

אעז לומר שייתכן כי השסעים והקרעים המאפיינים את הרוב היהודי במדינתנו הם כאין וכאפס לעומת המחנות בזירת המיעוטים במדינה: הפלאחים, הבדואים, הדרוזים, הנוצרים, הצ'רקסים. כל חברה ונפלאותיה, וכולן מוכנסות דרך קבע על ידינו, היהודים, לסיר בישול משותף הקרוי "החברה הערבית". בליל תרבויות, אמונות ומנהגים שלעתים אין ביניהם מכנה משותף. ולכן כל התבוננות בבליל הזה כמקשה אחת היא מטבעה חלקית בלבד. 
 

# # #
 

להלן שלוש נקודות מוצא למתבונן המתחיל. מדובר בתובנותי האישיות בלבד: הראשונה והבסיסית ביותר היא היעדר האמון המוחלט שחש "הרחוב הערבי" כלפי המנהיגות המקומית והארצית. הצעירים בעיקר שבעו מהבטחות לא ממומשות בראייתם. לא עוד ההערצה והצייתנות העיוורת של פעם כלפי זקני השבט, אלא מיאוס הולך ומחריף לכל דבר הנתפס כממסד. בעיני המתבונן הערבי המצוי, הממסד מושחת, דואג לעצמו ולשלו, ואינו מקדם את טובת הכלל.

גם המיליארדים שתקצבה הממשלה לחברה הערבית במסגרת החלטה 922, והחלטות חשובות אחרות המיועדות לחלקים שונים של החברה, אינם מורגשים על ידי המצביע הערבי. מכאן נבנית תפיסה אינדיווידואליסטית למדי, הדוגלת ב"אם אין אני לי, מי לי", שמרחיקה את רוח ההתנדבות, האמון בטובת הכלל והעבודה המשותפת עם הממסד המקומי והארצי. 
 

נקודת המוצא השנייה היא תחושת אי־המסוגלות לשנות. לתחושתם, השיטה אינה מאפשרת להם הזדמנות שווה להשתתף ב"משחק", אלא אם ינהגו על פי אותן אמות מידה מושחתות ורקובות הנהוגות סביבם. ומשכך, הברירות העומדות לפניהם הן לנקוט גישה דומה ולנסות להיבחר כדי לקדם את "עצמי" ואת "שלי", או להימנע לחלוטין מעיסוק בפוליטיקה ומכל ניסיון להשפיע על מגמות המאקרו בחברה הערבית ובכלל. 
 

נקודת המוצא השלישית היא החשש התהומי מהצבעה על הכשלים הפנימיים בחברה, במנטליות ובתרבות (שהן אגב מנת חלקה של כל חברה באשר היא). את הכשלים מבטאים אומנם בפומבי בעלי אומץ מעטים ויוצאי דופן בחברה הערבית, אולם הרוב המוחלט נותר דומם, מחשש לביקורת ציבורית. 


האמור לעיל הוביל את הבוחר הערבי להשלים עם העובדה שהמערכת רקובה, שאין מנהיגות ראויה ושיכולתו להשפיע מוגבלת. מכאן נוצר ואקום אמיתי, תהום פעורה ממש וכמיהה משמעותית ל"חיבוק" של מנהיגות חלופית. 
 

הציבור הערבי מאס בנבחרי הציבור הערבים. אלה עוסקים, לתפיסת רבים, בעיקר בנושא האזורי תוך התעלמות כמעט מוחלטת מחיי היומיום של ערביי ישראל. שוב ושוב שמעתי פלאחים, בדואים, צ'רקסים, נוצרים, דרוזים ובדואים מדגישים שהנושא האזורי אינו מעניין אותם. מעניינות אותם תעסוקה והיכולת להתקדם לאחר שרכשו השכלה גבוהה. מעניינת אותם האפשרות לבנות בית על חלקת אדמה באופן חוקי ובמסגרת תוכנית מתאר מאושרת. מעניינת אותם רמת החינוך הניתנת לילדיהם. ובעיקר מעניין אותם להרגיש שייכים, רצויים, נחוצים ומכובדים. צעירים ערבים רבים סיפרו לי כי לתחושתם, חברי הכנסת הערבים עושים הכל כדי להרחיקם מתחושת שייכות.
 

במקביל, רתיעתן של המפלגות הציוניות מהרחוב הערבי הורגשה היטב. הציבור הרגיש שהמפלגות אינן רוצות אותו. תחושה זו אפשרה בסופו של דבר את הצלחתן היחסית של המפלגות הערביות, חרף התיעוב כלפיהן. 
 

היו מי שהצביעו למפלגות דוגמת כחול לבן ומרצ, מתוך אמונה כי מדובר בהזדמנות להפיל את השלטון הנוכחי שפגע שוב ושוב בכבודם. ואולם המגמה הבולטת הייתה האדישות, הרמת הידיים, ההתכנסות אל תוך המשפחות, החמולות וחיי היומיום והימנעות מהפיכה לשותפים בתהליכים שיש בהם כדי להשפיע על עתידה של החברה כולה, לא רק זו שלהם. זו הייתה אי־הצבעה מתוך עייפות ומיאוס.
 

אז האם מדובר במחלה חשוכת מרפא? או כזו שעלותה עולה על תועלתה, כפי שקבעו חברות רבות העוסקות בייעוץ אסטרטגי? או שמא התרופה למחלה היא בחינוך לשותפות, לתעוזה ולהבהרה כי מי שמנסה לעתים אף מצליח לשנות? האם תיסגר התהום תוך הפגנת אומץ מצד המפלגות הציוניות בכל הנוגע לחיבוק חם לחברה הערבית על גווניה? 
 

הקרירות שהפגינו עד כה מפלגות ציוניות שונות כלפי החברה הערבית כבר עלתה להן במנדטים לא מעטים, ויש הגורסים כי אף בתבוסה. בסיבוב הבא יהיה האתגר גדול יותר, ולכן המלחמה על התודעה צריכה להתחיל כבר מהיום.

הכותבת היא דיפלומטית לשעבר בשירות החוץ ומומחית בנושאים אזוריים וגלובליים

tguvot@maariv.co.il