מילים כואבות ונוקבות נכתבו בתקופת הבחירות בתקשורת הישראלית על הרחוב הערבי. כולן מצביעות על פצע מוגלתי המאיים לזלוג לחברה כולה.
להלן שלוש נקודות מוצא למתבונן המתחיל. מדובר בתובנותי האישיות בלבד: הראשונה והבסיסית ביותר היא היעדר האמון המוחלט שחש "הרחוב הערבי" כלפי המנהיגות המקומית והארצית. הצעירים בעיקר שבעו מהבטחות לא ממומשות בראייתם. לא עוד ההערצה והצייתנות העיוורת של פעם כלפי זקני השבט, אלא מיאוס הולך ומחריף לכל דבר הנתפס כממסד. בעיני המתבונן הערבי המצוי, הממסד מושחת, דואג לעצמו ולשלו, ואינו מקדם את טובת הכלל.
נקודת המוצא השלישית היא החשש התהומי מהצבעה על הכשלים הפנימיים בחברה, במנטליות ובתרבות (שהן אגב מנת חלקה של כל חברה באשר היא). את הכשלים מבטאים אומנם בפומבי בעלי אומץ מעטים ויוצאי דופן בחברה הערבית, אולם הרוב המוחלט נותר דומם, מחשש לביקורת ציבורית.
הקרירות שהפגינו עד כה מפלגות ציוניות שונות כלפי החברה הערבית כבר עלתה להן במנדטים לא מעטים, ויש הגורסים כי אף בתבוסה. בסיבוב הבא יהיה האתגר גדול יותר, ולכן המלחמה על התודעה צריכה להתחיל כבר מהיום.
התרעות פיקוד העורף