מערכת כיפת ברזל נחלה כמה הצלחות מרשימות בסבב ההסלמה האחרון בעזה. ראשית, הייתה לה הצלחה מבצעית מרשימה ביירוט הרקטות: 90% מהרקטות שאיימו על אזורים מאוכלסים יורטו בהצלחה. שנית, היא סיפקה לפוליטיקאים הרגשה שהם אינם יושבים בחיבוק ידיים בזמן שנורים טילים על ישראל; היא נתנה לממשלה לגיטימציה לקחת את הזמן ולהתעסק בנפנופי ידיים ובאיומי סרק עד לפריצת הדרך המדינית מול חמאס בתיווך מצרים; ולבסוף, היא גרמה תסכול לא מבוטל לאויב, שנדרש עתה לעבוד הרבה יותר קשה כדי לפגוע במטרות מיושבות באמצעות ירי מסיבי ומדויק של רקטות רבות לתא שטח מסוים. ובכל זאת, ההצלחה של הצד הישראלי היא בהותרת השער (כמעט) נקי מגולים, אך לא בניצחונות.

מטרת ירי הרקטות לשטח ישראל מבחינת היריב כפולה: שיבוש חיי התושבים ופגיעות בנפש וברכוש. בלי לזלזל חלילה בחיי אדם שקופחו במערכה, הכנסת מערכת כיפת ברזל למשוואה השמיטה באופן ניכר ממאזן ההצלחות של היריב את מרכיב הפגיעות בנפש וברכוש.

אך המטרה השנייה, שיבוש חיי התושבים, הושגה מבחינתם בהצלחה לא מבוטלת. כיפת ברזל אינה מבטיחה סגירה הרמטית, ושיעור ההחמצות, קטן ככל שיהיה, משבש את חיי התושבים במידה זהה לשיבושם לפני הכנסת כיפת ברזל למשוואה. עבור תושבי הדרום, כיפת ברזל משולה ל״להיות עם ולהרגיש בלי״, כיוון שהמסר הסמוי הוא שהחברה הישראלית יכולה להתנהל בשגרה גם תחת איום טילים. מה שכיפת ברזל עשתה מאז נכנסה למשוואה הוא לאפשר הבלגה נטולת רגשות אשם מצד הממשלה - אנו מיירטים את הטילים שיורים עלינו, ויכולים להבליג.

חישוב עלות־תועלת פשוט מנקודת מבטו של היריב מגלה שהגמול שארגוני הטרור מקבלים משיבוש חיי התושבים בצד הישראלי גדול, בעיקר בעיתוי של האירוויזיון וחגיגות יום העצמאות, ולכן מקטין את הסיכון של תגובה ישראלית קרקעית רחבה. נכון שהתגובה הישראלית מהאוויר משבשת את חייהם של תושבי עזה, אבל הירי נעשה על ידי ארגונים שאינם רואים עצמם אחראים לשגרת החיים ברצועה.

אם כן, המטרה של היריב הושגה. אומנם כיפת ברזל הסבה תחושת ביטחון מסוימת, אך היא לא מנעה את שיבוש שגרת החיים, המתבטא בירידה למקלטים, בהפסקת הלימודים ובתחושות החרדה הקשות המלוות את התושבים. יתרה מזו, מערכת כיפת ברזל, שמשנה את מאזן הפגיעות של היריב, משנה לחלוטין גם את מאזן הלגיטימציה.

אם לפני כיפת ברזל חיי התושבים שובשו, אך הפגיעות הספורות שספגנו היו הבסיס לפעולה משמעותית של צה"ל ברצועה, כיום הדימוי הוא שישראל היא בלתי חדירה, ומכאן שהלגיטימציה שלה לפעולה משמעותית בעיני שחקנים פוליטיים כמו רוסיה או האו"ם יורדת במידה ניכרת. כפי שלימדנו ידידנו היקר גולדסטון, לגיטימציה נאמדת במידת ההרס ובתמונות הפצועים וההרוגים בכלי התקשורת.

חישוב רציונלי עשוי להוביל למסקנה שפעולה משמעותית, שתביא שקט לזמן ארוך יותר, עשויה להיות יעילה יותר לאיכות חיי התושבים בדרום. אך כדי לצאת לפעולה משמעותית יש צורך בלגיטימציה. באופן פרדוקסלי, כיפת ברזל מפחיתה מהלגיטימציה של ישראל לצאת לפעולה שעשויה להביא את השקט לתושבי הדרום. בחישוב הסופי, המאזן החדש שנוצר עם הוספת כיפת ברזל למערכה שם את ישראל בעמדה גרועה מהעמדה שהייתה לה ללא כיפת ברזל.

הדרך היחידה ליצור הרתעה על פי תורת המשחקים היא תגובה נקודתית על כל טיל, גביית מחיר ידוע מראש על כל אירוע ירי, למשל בדמות מערכת אוטומטית המשגרת טיל מיד אחרי כל שיגור מרצועת עזה. מדוע אוטומטית? כי כאשר בתווך מצוי הגורם האנושי שמחליט, ישראל נתפסת כאכזרית וכלא אנושית. אך כאשר אנו מנטרלים את גורם האחריות מעצמנו, אנו מעבירים את האחריות לצד השני. כעת המחיר שהוא ישלם על כל פגיעה בישראל ידוע מראש. לכן מכאן ואילך העברנו את האחריות לחמאס, לא רק בעיני העם הפלסטיני אלא גם בעיני שאר השחקנים בזירה.


הכותבת היא חוקרת התנהגות וקבלת החלטות בעידן הדיגיטלי במרכז הבינתחומי הרצליה tguvot@maariv.co.il