הבוקר ישראל מתעוררת לשלהי משא ומתן להרכבת ממשלה לאומנית-שמרנית-דתית המבקשת לבצע מהפך חוקתי שנוי במחלוקת קשה בקרביה של הדמוקרטיה השבירה שלנו, רק כי יכולה להישען על רוב דחוק של 5 מנדטים בכנסת ה-21 שהענקנו לה לא מזמן בבחירות במקום ממשלת אחדות רחבה שתייצג הסכמה לאומית סביב ערכי רוב הציבור הציוני. בתור מעריץ האופיום להמונים של האירוויזיון ואחרי ההנג-אובר שלו מסקנתי - זה עדיין יותר חשוב ומטריד. הרבה יותר חשוב ומטריד ממיקום השיר הישראלי וזהות הזוכה באירוויזיון.
אבל בבועת האסקפיזם של ה"יורויליג'" והאקספו של תל אביב שלקחה את בועת תל אביב החילונית, החוגגת, החופשית והליברלית צעד אחד רחוק מדי מהמציאות הישראלית המטרידה לא יכולתם למצוא זכר לדאגה מעתיד הדמוקרטיה הישראלית. לעומת זאת את עם ישראל (החילוני-ליברלי זאת אומרת) על צדדיו היפים מאד וגם המכוערים מאד, אפשר גם אפשר היה לראות בנקל במוקדי האירוויזיון.
נכון, יפה לראות שעוד נותרה ישראל חוגגת וגאה גם אם רק בחלב ודבש של נטע, דנה, יזהר וקובי. אבל השבוע הזה היה כמו התחושה המיידית של הנכנסים לאולם התחרות - בטלוויזיה האשליה הפירוטכנית והאורקולית הזאת נראית כל כך הרבה יותר יפה.. ובסוף כל מה שנלווה לאירוע הבידור הקל הזה הוא בדיוק זה - אשליה. של לאומיות, של חגיגיות ושל אחדות. אולי במדינת תל אביב. הרי בלאו הכי לא יוותר פה בקרוב במדינת כל ביביה שידור ציבורי עצמאי מכספי משלם המיסים כך שגם חגיגת האמרוויזיונים שאנחנו חלק ממנה 46 שנים מאז "אי שם" תיגמר. וגם בואו נודה על האמת... פה זה לא אירופה.
התרעות פיקוד העורף