דין וחשבון: לפני למעלה מ־44 שנים פנה אלי אביו של יורם ביכונסקי וביקש ממני לברר מה עלה בגורל בנו שזומן לחקירה במשטרה, ולא חזר הביתה. כשהגעתי לתחנת המשטרה בחיפה פגשתי בקצינים חמורי סבר שהודיעו לי שהצעיר שאני מבקש לראות, קטוע הרגל, לאחר מלחמת יום הכיפורים, חשוד ברצח חברתו רחל הלר ז”ל. הם סירבו להתיר לי לראות אותו. בד בבד, הסתבר לי שמעצרו הוארך בידי שופט שלא ממש ביקש לדעת למה החשוד שהובא בפניו איננו מיוצג. 
 

לאחר 42 ימי מעצר, ומאבק מתיש בכל רשויות אכיפת החוק, יורם שוחרר. שיטות החקירה שננקטו נגדו לא היו שונות משיטות שאני מוצא מעת לעת גם בימים אלה. הוא הוחזק, בעיצומו של חורף קשה, בתא מעצר בתחנת משטרה שהייתה ממוקמת ליד הים. הקור בתאו היה נורא, והכל נעשה להערכתי בכוונה.

החוקרים ידעו, כמובן, שהקור מכביד מאוד על תנאי המעצר של מי שהרבה חלקים בגופו טרם נרפאו לחלוטין. חוקרי שב”כ ניסו למצוא פרצות בגרסתו. המדובב שהוכנס לתאו יצא משם מהר מאוד לאחר שהוא הבין, כנראה, שלא מדובר במישהו שיודה לשווא. לימים, פגשתי גם את עמוס ברנס, מי שנתפס אולי בידי החוקרים כ”טרף קל” יותר. אותו הם הצליחו להביא לכלל הודאה בעבירה שהוא לא ביצע. אבל השופטים, בשתי הערכאות, לא עמדו, למרבה הצער, על היקף החריגות שליוו את מהלך חקירתו; בהשתתפותו הפעילה של הפרקליט שליווה את החקירה מראשיתה, ואף הופיע אחר כך בבית המשפט.
 

השופטת דליה דורנר, מי שהורתה על משפט חוזר, לאחר שהונחה בפניה בקשה רביעית, שנים לאחר שעמוס ברנס כבר היה אדם חופשי - אגב, בהתערבותו של השופט חיים כהן ז”ל, מי שישב בראש ההרכב שדחה בזמנו את ערעורו של ברנס - הצביעה על מעשים שלא ייעשו; כאלה שלא רחוקים, לדעתי, ממה שמתגלה לעתים בבתי המשפט גם בימים אלה. עדים שיקרו, ראיות נעלמו, ואף נטען כי הפרקליט הממונה נתן יד לעיוותים הרבים שהשופטת דורנר מצאה. נקבע מועד למשפט חוזר, אבל הפרקליטות ויתרה.
 

נזכרתי בכל אלה כעת, נוכח התייצבותו של פלוני שטוען שהוא הרוצח. קשה לי לשפוט, אבל בדבר אחד אני בטוח. הלקחים לא הופנמו. הניסיונות להשיג הרשעות בכל מחיר לא עברו מהעולם. כבר היו מקרים שחומרי חקירה נעלמו. חוות דעת הוסתרו מעיני סנגורים. הודאות הושגו באמצעים פסולים, והכל קורה תחת עינם הפקוחה של גורמים שיכורי כוח.
 

וגם, מה שלא השתנה – ואולי גם לא ישתנה לעולם – הוא הסירוב העיקש של הפרקליטות להיות כפופה לגורם מפקח. זה לא צריך להישאר כך. כוח בלתי מרוסן גורם לכך שמי שמחזיק בו גם מתפתה, מעת לעת, להשתמש בו לרעה. שני שופטים (בדימוס), הילה גרסטל ודוד רוזן, הצביעו על מחדלים כמעט פליליים בהתנהגות פרקליטים, אבל אמות הסיפים לא זעו. המערכת יודעת לצופף שורות. האצבעות הופכות לאגרוף ברזל. תיקי חקירה מעלי אבק נפתחים. הדלפות מכוערות מוצאות את דרכן לאמצעי התקשורת.
 

פה ושם יש שופטים שיודעים לעמוד באומץ אל מול ההתנהגות מעוררת הבחילה לעתים של הפרקליטות, אבל זה לא פשוט. לא פעם קידומם נעצר בגלל החלטות שהעמידו את הפרקליטות במקומה. זה קרה – וזה קורה; ואני מכיר מקרים כאלה. המערכת היא מרובת זרועות, ובקודקוד שלה נמצא בית המשפט העליון. הגיבוי שמקבלים שם כל גורמי האכיפה הוא כמעט טוטאלי. זה רע, וזה צריך להשתנות.