בעיה תפחה בעזה ושמה הג'יהאד האסלאמי. ילד שובב, שהפך להיות פגע רע, ואם לא ישוב למוטב, עלולות ישראל, חמאס ומצרים לשבוע ממנו מרורים עוד הקיץ. שתי בעיות נקבצו בו, בג'יהאד. שתיים שהן אחת.

הראשונה היא מפקדו החדש, שהוא מיליטנטי מקודמו, והשנייה היא המשמעת הרופפת בשורותיו. מתברר כי בג'יהאד, בניגוד לאחיהם בחמאס, לא כולם מתיישרים לפי פקודה אחת. מפקדים אזוריים עלולים לנקוט יוזמה אישית, לפי צורכיהם, בלי לקבל אור ירוק ממפקדם העליון, ואף לא מהמפקדה בדמשק.

פעמים רבות בשנים האחרונות ירה הארגון רקטה לעבר ישראל רק בגלל סכסוך מקומי של אחד ממפקדיו עם חמאס, מתוך כוונה להביא על יריבו את מטה זעמו של צה"ל. ישראל, מתוך מצוקתה, נופלת אוטומטית לתוך הפח. היא מכה בחמאס, אף שאנשיו לא עשו דבר במקרים אלה, כדי להביאו לפעול נגד הג'יהאד. לרוב זה עובד, ומדיניות הפטיש בראש הפכה את חמאס לשוטר על אחיו בג'יהאד; אבל לעתים קרובות גם לשוטר נמאס.

קלפי הלחץ על הג'יהאד מעטים. כל ניסיון של חמאס לעצרם, לשלוח את אנשיהם לחדרי חקירות, מעמיד את חמאס בעימות מסוכן עם האח הקטן. גם בידי המצרים אמצעים מוגבלים ברצותם לרסנם. על חמאס עוד יכולה קהיר לאיים בסגירת מעבר רפיח ועינוי האוכלוסייה. לג'יהאד לא אכפת. גורל האוכלוסייה ממילא אינו על כתפיהם. אפילו צה"ל אינו חופשי לפעול נגדם באופן נקי. אומנם ביכולתו להכותם, אבל הוא יביא על עצמו אש נגדית. מבחינה זו, ישראל וחמאס באותה סירה. שתיהן עלולות למצוא את עצמן בתוך מעגל דמים, שאליו גרף אותן הג'יהאד האסלאמי.

כך קרה בהתפרצות האלימות האחרונה, לפני שלושה שבועות. צלף של הג'יהאד ירה לעבר סיור של צה"ל ופצע קצין. צה"ל החליט להעניש דווקא את חמאס, והרג שניים מאנשיו. החל עימות דמים. צה"ל אומנם הכה בג'יהאד והרג כמה מלוחמיו, אבל שתי יממות הקרב הותירו ארבעה חללים ישראלים ו־27 הרוגים ברצועה. יומיים שהמחישו באיזו קלות יכול מפקד גזרה בג'יהאד האסלאמי להטביע את שני הגדולים במלחמה שלא רצו.

מי נתן את ההוראה

לבעיה השנייה קוראים זיאד נחאלה, מפקדו החדש של הג'יהאד האסלאמי. נחאלה החל בתפקידו לפני שמונה חודשים, ומאז הוסיף שמן למדורה. הוא הסיט מפקדים ומינה אחרים תחתם, כפה כמה מאנשיו על הלשכה המדינית של הארגון ועורר את חמת עמיתיהם. עד מהרה החל לאמץ שפה תוקפנית יותר בנוגע למאבק בישראל.

קודמו, ד"ר רמדאן שלח (61), היה שונה ממנו. איש האחים המוסלמים משג'אעייה, שלמד כלכלה באנגליה, הועסק כמרצה בפלורידה ובמשך 23 שנותיו בראשות הארגון הוביל אותו להרמוניה ביחסים עם חמאס. אלמלא לקה בשבץ מוחי, היה מכהן בתפקידו עד היום.

סגנו נחאלה, שהופקד על האגף הלוחם, רחוק מהאקדמיה. הוא יליד עזה והיה ממקימי הזרוע הצבאית של הארגון בראשית ימיו, לפני יותר משלושה עשורים. השב"כ הבין מיד כי מדובר בעושה צרות, וגירש אותו לדרום לבנון באמצע שנות ה־80. מאז הוא שם, על הקו בין ביירות לדמשק, מנהל את אנשיו מרחוק.

טבעו של נחאלה כטבעם של אנשי חרב המצויים במאבק הישרדות. ידם קלה על הכפתור האדום. הוא מטאטא חדש, והלחץ עליו גדול. עליו לבדל את עצמו לא רק מקודמו אלא גם מבעלי הבית המוכרים ברצועה, הלא הם ידידיו בצמרת חמאס. נחאלה כבר בן 68, מבוגר מסנוואר, מאסמאעיל הנייה, ממוחמד דף, ואף מידידו ח'אלד משעל. לפערי הגיל הללו יש משמעות כפולה. דרכו אצה לו. אין לדעת כמה שנים יכהן בתפקידו. שנית, ממרומי ניסיונו, אין זה טבעי עבורו לסור למרותו של מנהיג חסר ניסיון כמו סנוואר (56). סנוואר איננו רק האחראי הראשון במעלה על הרצועה, כור מחצבתו של נחאלה, אלא גם חביבה של קהיר, בעידן שבו נחאלה הוא בן חסותה של יריבתה איראן.

ברצועת עזה של ימים אלה הכל כרוך בכל. האצבע שלחצה על ההדק באותו יום שישי אומלל של 3 במאי היא אצבעו של הצלף מהג'יהאד האסלאמי, אבל מי שנתן את הפקודה רצה לא רק לפגוע במטרה אלא גם לצבור נקודות מבית.

החיים בסרט

בפרק החמישי בספר הקרוי על שמו, מסופר על הנביא יהושע כי פגש אדם עם חרב שלופה, ולא ידע אנה מועדות פניו. "הלנו אתה, אם לצרינו?", תהה.
השאלה הזו מוליכה אותנו עד היום, בראותנו דמות חדשה מפציעה לנגד עינינו, למשל מדינאי או מנהיג זר שאך נכנס לתפקידו. נו, הוא טוב לנו או רע? אם הוא טוב, קיים סיכוי שיזכה לתואר "ידיד ישראל". אם ההפך, יוכרז כמובן כעוכר ישראל.

דרך ארוכה עשינו מאז ימי התנ"ך, ועתה יש לחשב מסלול מחדש. השאלה אם מנהיג כלשהו הוא אויב מוחלט או ידיד נצחי פחות תקפה כבעבר. לפעמים הוא גם וגם. לכן, במקום לתור אחר אהבת האחר, למדנו לחפש עמו שותפויות. במקום לחרוד מפניו, לחפש בדל יתרון. האם אפשר לעשות איתו עסקים? איזו תועלת יש בו? כמה זמן הוא יעמוד לרשותנו? הרי בקולנוע כבר התחלף הצלולואיד משחור־לבן לצבעים. טבעי שיהיה כך גם בחיים עצמם.

קחו למשל את נסיכות קטאר. מדינה עשירה במפרץ, שכספה סייע רבות להנמיך את גובה הלהבות בעזה. יש שיתקוממו על שיתוף הפעולה של ישראל עם הקטארים בערוץ הכספי, אבל זה דיון אחר. עובדתית, הם היחידים שתורמים למען אוכלוסיית עזה, ובכך משרתים גם את צורכי היציבות של ישראל.
וראו את סעודיה. לפי דיווחים בתקשורת הזרה, כבר שנים היא משתפת פעולה עם ישראל בחשאי נגד איראן ובעלי בריתה. לעולם כנראה לא נדע אילו שירותים הגישה סעודיה לישראל במערכה החשאית הזו, ומה קיבלה ממנה. אבל הרמזים עבים מאוד.

אלא ששתי מדינות אלה פועלות גם נגד האינטרס הישראלי. שתיהן מימנו ארגוני מורדים בסוריה, שאיימו למוטט את המשטר ולהפוך את סוריה לעיראק שנייה כאן בחצרנו האחורית. שתיהן תומכות ישירות, בידיעה ובכוונה תחילה, בארגוני חרם שפועלים במערב להכביד את החנק הכלכלי, הדיפלומטי והאקדמי על ישראל. כמה ארגונים כאלה, החוסים תחת השם הכולל BDS, פועלים בתיאום עם חמאס ופלגים פלסטיניים נוספים.

וראו את מצרים. דומה כי אין ידיד טוב לבנימין נתניהו מנשיאה עבד אל־פתאח א־סיסי. הרחק מן הכותרות טיפחו השניים חברות קרובה. אין זה מקרה שכבר שנים לא יצאה מילת ביקורת אחת מירושלים כלפי משטרו של א־סיסי. מנגד, לא שמעתם את א־סיסי תוקף את נתניהו, כפי שהרבו לעשות קודמיו. התפקיד המצרי בכל הקשור לעזה חשוב מאוד, ורבים בישראל חבים לשליחי א־סיסי תודה על מאמצי הרגיעה שהם משקיעים בהתמדה. אבל ברחוב המצרי מכונה ישראל "אויב", והיא נותרה שק חבטות בידי עיתונאים ומעצבי דעת קהל.

למרות החיבה בין שני המנהיגים, היחסים האזרחיים נותרו קרים כשהיו. "נשיקה בלחי, בעיטה בביצים" - כך כיניתי פעם את יחסי ישראל ומצרים. מאז, כאמור, נוספו לכך זירות נוספות. סעודיה אומנם אינה מסייעת כבעבר לחמאס, אבל היא המירה את תמיכתה ב־BDS. כאילו בבואה לאוהלַה, מתקבלת ישראל בקפה שחור, כיאה לאורח חשוב, ובלכתה - מרפק בצלעות.

אז איך הסתיים סיפורו של יהושע? כמו בימי קדם, בשחור ולבן. האלמוני עם החרב מיהר להרגיעו ואמר כי הוא שר צבאו של אלוהים. לנו הוא, לא לצרינו. יהושע שמע ונפל אפיים ארצה. פגישה עם אלוהים לא הייתה מזיקה לנו גם היום.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל tguvot@maariv.co.il

בג'יהאד האסלאמי יורים גם בלי לבקש אישור מלמעלה

כניסתו של מנהיג חדש לארגון מטלטלת את שורותיו וגורמת צרות לישראל, למצרים ולחמאס. וגם: האם מדינות ערביות יכולות להיות עבורנו ידיד ואויב באותו זמן