ראש ממשלת בריטניה המתפטרת תרזה מיי אינה אחראית למשבר הברקזיט. את ה"כבוד" הזה אפשר להעניק לקודמה בתפקיד דיוויד קמרון, שהפך את משאל העם להבטחת הבחירות שלו ב־2015, ונאלץ להסתלק מדאונינג 10 כשנה לאחר מכן אחרי הכישלון המביך מול "קמפיין הפחד" של תומכי הפרישה. אבל מיי, שחלמה מאז שהייתה נערה צעירה על היום שבו תהפוך לראש הממשלה, רק החריפה את המשבר. מהרגע הראשון היא הצהירה כי "ברקזיט הוא ברקזיט", וכי "עדיפה פרישה בלי הסכם על פני הסכם גרוע". אבל בסופו של דבר, היא התעקשה על הסכם פרישה שלא היה מקובל על אף אחד מהצדדים היריבים - תומכי הפרישה ותומכי ההישארות.

יותר מכך, פעמיים היא הצליחה לשכנע את עמיתיה באיחוד לדחות את יישום הברקזיט במקום לעמוד במילתה ולהוציא את בריטניה, גם ללא הסכם, ובכך העמידה כמעט את כל חברי המפלגה מולה וריסקה את השמרנים בבחירות המקומיות ובבחירות לפרלמנט האירופי. אחת ההחלטות השגויות ביותר של מיי הייתה הבחירות המוקדמות ביוני 2017.

מיי רצתה לקבל מנדט ציבורי, ובמקום זאת איבדה את הרוב המוחלט של השמרנים ונאלצה להסתמך על תמיכתם של חברי המפלגה היוניוניסטית־דמוקרטית מצפון אירלנד, אזור שנמצא במרכז המחלוקת של הברקזיט בשל היותו החלק היחיד של הממלכה המאוחדת עם גבול יבשתי עם האיחוד. הצעותיה של מיי ביחס למעמד העתידי של צפון אירלנד נתפסו כאיום על שלמות הממלכה המאוחדת ועל יציבות החבל, שהחל שוב להיות עד לאירועים אלימים שהזכירו את ימי הסכסוך המזוין והטרור.

פרישתה של מיי אינה מפתיעה, והייתה צפויה זמן רב, אבל היא לא פותרת את סוגיית הברקזיט הבוערת שעמה יצטרך להתמודד באופן מיידי כל מי שיירש אותה, בעת ששעון החול מתקתק לעבר 31 באוקטובר, המועד הנוכחי לפרישה הבריטית. המועמד המוביל, שר החוץ לשעבר בוריס ג'ונסון, כבר הצהיר בסוף השבוע כי הוא מתכוון להוציא את בריטניה בסוף אוקטובר "עם הסכם או בלעדיו", ולנוכח העוינות הבלתי מוסתרת של בכירים באיחוד כלפי ג'ונסון, שהיה ממובילי קמפיין הברקזיט ואשר נתפס כדמות פופוליסטית, נראה שהתסריט של ברקזיט ללא הסכם הופך למוחשי יותר ויותר. אבל כבר למדנו לא פעם בשנים האחרונות כי הפוליטיקה הבריטית יכולה לספק עוד לא מעט הפתעות ותפניות.