“התחממות”. זה השם שקיבל, בזכות הסופר היהודי איליה ארנבורג, העשור שהחל בברית המועצות עם מותו של הרודן סטאלין ועלייתו לשלטון של חרושצ’וב הצבעוני. גינוי פולחן האישיות, שחרור אסירים פוליטיים, סנוניות של חופש ביטוי, פריחה של יצירה חופשית – תופעות שלא היו מובנות מאליהן בחברה הסובייטית. העשור הזה, ששיאו הגיע באמצע שנות ה־50, הפיח תקוות, הבטיח הרבה וגם קיים. טוב, אולי פחות.

התחממות עבור יוצאי ברית המועצות היא לא סתם מילה שחוקה. באזור סיביר המרכזי, בו נולדתי, התחנכתי וחייתי כרבע מאה, עם חורף חסר רחמים וקיץ קצר וצולע, התחממות היא קרן אור. אתה מוריד שכבות, מחייך יותר, מרגיש מוטיבציה עודפת ומתחיל לזהות אופקים חדשים. בשינוי סממני המשטר בדיוק כמו בשינוי מזג האוויר.

ההתחממות ההיא התחלפה במהרה בשינוי אקלים פוליטי קיצוני, עם הדחתו של חרושצ’וב (בעצם, טיפה לפני, אז זה סיפור אחר) ודיכוי מחודש של המחשבה החופשית. ההתחממות הבאה הגיעה רק אחרי 25 שנה, עם פירוק האימפריה בסוף שנות ה־80. יותר נכון – פרצה בסערה בעוצמה שטרם הכרנו. אך גם היא, באופן לא מפתיע, מיהרה לדעוך, ובדיוק אז, ברגע שחשתי כי רוח קרה ואנטי דמוקרטית מתחילה להכתיב את המציאות, עליתי לישראל.


כאן בעצם לראשונה למדתי מקרוב מהו שלטון חוק, הפרדת רשויות ובית משפט חזק ועצמאי. לא בתיאוריה, במעשה. המציאות שבה לא ניתן ככה סתם לסגור תיק פלילי נגד בנו של שר בכיר, שדרס למוות זקנה במעבר חציה. ואי אפשר פשוט להפקיע קרקע מאזרח רק כי ביתו עומד על תוואי הכביש שנבנה לקראת אירוע בינלאומי גדול. וכן ניתן לתבוע סעד במקרה של התנכלות או אפליה במקום העבודה. 
 
נתניהו ואנשיו מעוניינים לגזול מאתנו את ההגנה שמספקת הביקורת השיפוטית לאזרח. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90נתניהו ואנשיו מעוניינים לגזול מאתנו את ההגנה שמספקת הביקורת השיפוטית לאזרח. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90


את התופעות הללו כמעט לא ניתן לפגוש בחברה שיש בה הפרדת רשויות ובית משפט בעל סמכות. ביקורת שיפוטית מרסנת את השלטון ומעניקה הגנה לאזרח. את ההגנה הזאת נתניהו ואנשיו מעוניינים לגזול מאיתנו. החסינות היא מסך עשן. על פסקת ההתגברות ניתן להתווכח ואפילו להגיע לפתרון מידתי ומושכל. פסקת ההתגברות המורחבת, אשר תמנע מבג”ץ את היכולת להתערב בהחלטות מנהליות של השלטון, היא נקודת אל חזור, צעד שישנה את המציאות השיפוטית בישראל באופן דרמטי. בהיעדר חוקה לא יישארו כאן לא בלמים ולא איזונים, אשר נועדים להגן על האזרחים בפני שלטון שיכור מכוח.

בהיעדר ביקורת שיפוטית על החלטות מנהליות ניתן לסגור את נמלי התעופה בכל הארץ בשבת. או למנוע מנשים להופיע על במות באירועים המוניים. או להעביר כביש דרך הסלון שלכם. זכויות פרט ייפגעו ללא פרופורציה.

ישראל עם רשות שופטת מסורסת וכנועה היא לא המדינה כפי שאנו מכירים. אינני יודע אם זה יותר טורקיה של ארדואן או רוסיה של פוטין – זה גם לא מאוד משנה, מעבר למטפורה. 

זו “התקררות”. היא לא תסתפק במועט. היא תביא איתה מגבלות על חופש הביטוי, על חופש היצירה, על חופש היוזמה, ירידה ברמת החיים והתרחקות מהערכים האוניברסליים של החברה הליברלית. זיהוי התהליכים הללו הוא בהחלט משימה לא מאוד מסובכת. זה אולי מתחיל באופנים שונים ומשונים, אך תמיד מסתיים בצורה דומה להפליא. ומבהילה.

לפני 20 שנה עזבתי חיים נוחים וטסתי אלפי קילומטרים מסיביר לארץ המובטחת והחופשית. לארץ החמה והמחבקת. טסתי אל הלא נודע ומצאתי בית חם ואוהב. מצאתי חופש שאין לי שום כוונה לאבד אותו. רבים מרגישים כמוני את הרוח הקרה שרק הולכת ומתחזקת. לא, לא יהיה כאן חורף חסר רחמים ושורף פנים כמו בעיר הולדתי. ועדיין אנו עלולים, תחת השמש הקופחת, להתגעגע מאוד לחום הנעים של הדמוקרטיה.