“48 שעות זה המון זמן”, אמר נתניהו במסיבת העיתונאים שבה הצהיר: או שליברמן נכנע או בחירות. ושוב חזר ואמר שם: “המון זמן... 48 שעות זה המון זמן. אפשר להספיק המון ב־48 שעות”. והוא צודק. ב־48 שעות אפשר לרמות, לקמבן, לאיים, להתחנן, לשקר, להפציר, להכחיש, לכזב, להשפיל, להשמיץ, אפילו להפציץ. 


ורק למען הסדר הטוב: המהומה הפוליטית האחרונה כמו זו שלפניה לא קשורה בחוק הגיוס, אלא בנתיב המילוט של נתניהו. זה מה שקורה כאשר המערכת התקשורתית והציבורית לא מסוגלת לטפל ביעילות בשתי תופעות חולניות שמשתפות פעולה בהכתבת סדר היום הלאומי: הפתולוגיה מוכת האימה של נתניהו והתעתועים המנטליים של ליברמן. זה הופך עולמות וסדרי ממשל כדי, כך נראה, להימלט מאימת הדין והכלא, וזה שזוכה בפרשה אחרת - משתעשע בחופש שקיבל ממערכת המשפט.

מצד אחד, מצבו הקליני והמשפטי של נתניהו מאפשר לחרדים ולמתנחלים לעשות ככל העולה על רוחם כשהוא עצמו מנופף בבייס שלו כאיום וכפיתוי. כולם כאן שוברים את ראשם לפשר פעלולי ליברמן וההיגיון הנסתר שמניע אותם בעוד שבסך הכל האיש קם בבוקר והעולם סביבו הוא לונה פארק (“גן עדן” בלשונו). אתה לא הולך ללונה פארק כדי לשרת ציבור או אג’נדה אידיאולוגית, אלא כדי להשתעשע. כשאתה עולה על רכבת הרים זה כיף גם אם כולם צורחים, וכשאתה יורה בדוכן המטרות אתה מרוויח בסך הכל בובה (חוק הגיוס!). הרווח האמיתי הוא הכיף. 


לקראת הימים הבאים הסתבר שיש מוצא. בהפגנת האופוזיציה במוצאי השבת האחרונה, אי שם לפני שנות דור, נחצה מכשול הפחד מפני שיתוף פעולה בין מפלגות ציוניות למפלגה ערבית. מאחר שזהו מרוץ מכשולים, וזהו רק המכשול הראשון, כדאי להבין את חשיבות העניין, בייחוד כאשר חמשת המנדטים שהאופוזיציה זקוקה להם נמצאים במגרש של המגזר הערבי. זה לא הלך בקלות. בוגי יעלון התנגד, אבל גנץ גילה מנהיגות ואיימן עודה נאם. בכלל, אין אקט יותר חכם, פוליטי, אנושי, מוסרי, חוקי ודמוקרטי מאשר שיתוף פעולה של מפלגות השמאל והמרכז הציוניות עם המגזר הערבי מול הדורסנות ללא רסן של הימין הדתי הלאומני. לנהוג אחרת זו אווילות פוליטית כי זה פוגע ביכולת להציג חזית ציבורית חברתית, ובעיקר פוגע במוטיבציה של המגזר הערבי. 


חוסר הבנת המציאות הוא הגרוע מכולם. זה עשרות שנים מסתייע הימין באנרגיה הקדחתנית של המתנחלים וחובשי הכיפות, שחברה לאנרגיה הקדחתנית של חובשי הקסרקטינים בישיבות ובגטאות של החרדים. אלה הם משקעי נחיתות עקב הדרה היסטורית שמבעירים אותם עד היום, והם בסיס הכוח המתפרץ של הימין. המוטיבציה של השמאל הישראלי אבדה אי שם בין הנוחיות, הנינוחות, הפחדנות והעצלות. למגזר הערבי יש משקעי אמת בוני מוטיבציה שאמורים לדחוף את עגלת האופוזיציה. אז מוטב מאוחר מאשר בכלל לא בתקווה שההמשך יהיה נכון יותר.