איימן עודה אינו מוכר כמי שתומך במיוחד ברעיון הציוני. העובדה שנתן את הסכמתו (הגם שזו ניתנה בדקה התשעים ממש) לנאום בהפגנה שארגנה מפלגת כחול לבן במוצאי שבת הפתיעה רבים וזיכתה אותו בביקורת נוקבת, בעיקר מצד פוליטיקאים ערבים. חלקם ביקר אותו בחריפות מתוך קנאה וצרות עין, על כך שהם עצמם לא הוזמנו לבמה; וחלקם האחר התריס שהוא משמש כעלה תאנה עבור הציונים, ושעצם הגעתו להפגנה שכותרתה "חומת מגן", יחד עם כל המפלגות הציוניות, היא לא פחות מאשר בגידה. תיאור תמוה למדי בהתחשב בכך שהמערכת הפוליטית שבכתליה הם נתלים במטרה לזכות בתמיכה, במעמד ובפלטפורמה לביטוי, היא "ציונית" למדי.

לעומת זאת, הרחוב הערבי הגיב ברובו באופן חיובי ומחבק כלפי המחווה, הן של כחול לבן - על כך שמי שעומד בראשה פנה לעודה, חרף כל המורכבות מבית, והזמינו לנאום - והן של עודה עצמו, בכך שהסכים. אבל הוא לא רק הסכים. הוא נשא נאום ממלכתי יותר מאשר זה של יו"ר מרצ ("הציונית") תמר זנדברג. מעבר לכך שלא הזכיר את המילה "פלסטין" לאורך כל נאומו, הושיט עודה יד של שלום ודו־קיום לציבור היהודי, במסר חד שלא נשמע כמותו מצד אף מנהיג ערבי בשנים האחרונות.

צעירים ערבים רבים הגיבו על כך ברשתות החברתיות, בעברית ובערבית, ואמרו שאילו עודה היה מבטא עמדות דומות במהלך קמפיין הבחירות שלו, הרי שללא ספק היה זוכה בתמיכתם. עמדה זו איננה נדירה כך נדמה, ומביאה לידי ביטוי תחושת עייפות מהמנהיגים הערבים, שלתחושתם אינם מייצגים אותם ואינם דואגים לבעיות האמיתיות המטרידות את האוכלוסייה הערבית. היא גם ממחישה את הכמיהה הקיימת, בקרב חלקים גדולים מהצעירים הערבים החיים בישראל, להיות חלק מהחברה, מהכלכלה, מהשגשוג, וכן - מסיפור ההצלחה הציוני - תוך הסתייגות מובחנת אחת: "שרק לא ישכחו לכבד אותנו".

את האמביוולנטיות כלפי הגעתו והכללתו של עודה בשורת הנואמים בהפגנה בהחלט ניתן להבין. מחד, יש בהכללתו מסר ברור לרחוב הערבי - אתם חלק מהחברה בישראל ומהמאבק בניסיון למוטט את יסודות הדמוקרטיה. מאידך, ביקוריו התכופים של עודה בבתיהן של משפחות מחבלים שביצעו פיגועים במדינה מעוררים סלידה בקרב הנהגת מפלגת כחול לבן ובקרב רבים ממצביעיה. לא מדובר בגזענות דווקא, שכן הסלידה, על פי רוב, איננה מהאוכלוסייה הערבית עצמה אלא מהלאומנות והאנטי־ציונות המופגנות לעתים תכופות כל כך על ידי נבחרי הציבור שלה, ועודה ביניהם.

פחות מיממה לאחר נאומו המרשים וקריאתו לחיים משותפים, ביקר עודה סרבן גיוס דרוזי בכלא, במסגרת מה שנתפס כניסיון להרגיע את הביקורת עליו מהצד הלאומני יותר ברחוב הערבי. עבור רוב הציבור הישראלי קיים קושי להכיל צעד שכזה, שיש בו מסר ברור - צה"ל איננו לגיטימי. אותו צבא שאליו שולחות רוב האמהות היהודיות במדינה את בניהן ובנותיהן. אותו צבא הנתפס כמעוז הכמעט אחרון של קונצנזוס לאומי במדינה משוסעת וכאובה, הממשיכה להילחם על דמותה ועל צלמה.

איימן עודה איננו אלא אבן דרך בתהליך ארוך של עיצוב יחסו של הרוב היהודי אל המיעוט הערבי במדינה, וההפך. ייתכן שהאמביוולנטיות כלפיו מיטיבה לתאר את היחס הדומה, ברמת המקרו, של אוכלוסייה אחת כלפי השנייה. בעשור האחרון הצליח שיח משסה ומפלג של הנהגת המדינה מחד ושל נבחרי הציבור הערבי מאידך לעשות את שלו. המילים המפלגות, שנבעו לרוב מתוך שיקולים פוליטיים ולא מתוך אידיאולוגיה, העמיקו את הפחדים, ליבו את היצרים וחיזקו את החשדנות וחוסר האמון. אלא שהמצב עדיין הפיך. שווה וחשוב להילחם על תחושת השייכות של למעלה מ־20% מאזרחי המדינה. שווה וחשוב לנמנים עם הרחוב הערבי להילחם במגמות הלאומניות האנטי־ציוניות בקרבם ולנקוט צעדים מעשיים ואמיצים להשתלבות במיינסטרים הישראלי. וכל זאת מתוך ההבנה הפשוטה למדי שלאף אחד מאיתנו אין ארץ אחרת.


הכותבת היא דיפלומטית לשעבר בשירות החוץ ומומחית בנושאים אזוריים וגלובליים

tguvot@maariv.co.il