קולות האמת: עצם העובדה שלא היה שום קשר בין הקואליציה לאופוזיציה, שאפשר שילוב ידיים ודרישה מנתניהו ללכת לנשיא ולהודות בכישלונו, היא ההוכחה החותכת ביותר, אחרי אינספור הוכחות אחרות שכבר קיבלנו, שבפרלמנט הישראלי יושב רוב של נציגים שנשלחו לשם בידי הציבור, ומרגע שנבחרו - אין להם כבר כל עניין בציבור. רק לחשוב על מה שיתעכב - הטיפול במעונות היום הקורסים, בבתי החולים העמוסים, בתחבורה הציבורית התקועה. בשבריריות הביטחונית בדרום. העיכוב בטיפול אחראי בגירעון התקציבי הממתין מעבר לפינה למי שמתישהו, אולי באוקטובר, יתיישב סוף־סוף על כיסאו של שר האוצר.
 
רק לחשוב על הכסף שמתבזבז - מיליארדים! - שייזרקו כך סתם לפח. רק לחשוב על הטינופת המילולית שתישפך פה - החרדים נגד ליברמן, ליברמן נגד כולם, הליכוד נגד כחול לבן ונגד "השמאל", כמובן נגד ליברמן ועוד ועוד. אנחנו הרי יודעים שעימותים אלה לא נשארים בזירה המפלגתית, אלא גוררים את כולנו פנימה, לעוד שלושה חודשים וחצי של זוהמה וקרע חברתי.
 
האמת היא שידוע לכל שלא אכפת להם מאיתנו, אבל אפילו למראית העין יש חשיבות. במהלך קמפיין הבחירות 2019 א' כתבתי כי משה כחלון מבין שהכל פרסונלי. רק שמו חשוב. ולכן שיבץ ברשימתו את עוזריו האלמונים (שלא נכנסו לכנסת ה־21), ולכן בהתאמה פיזר את אלה שכן נכנסו במקומות שניתנו לו בליכוד. אידאולוגיה וקיום הבטחות אאוט; סיכוי לכיסא - אין. אלא שהמסר מהסיפור של כחלון הוא לא חד־צדדי. גם לבוחרים כאן יש מה ללמוד. מבין כל השרים בממשלה הנוכחית, כחלון היה היחיד שעשה כל מאמץ, החל במשא ומתן הקואליציוני, להשיג הישגים, ולא רק לבוחריו. הצלחתו אולי חלקית, אבל הייתה כזו. הוא גם עמד בחלק מהבטחותיו, כמו ההגנה על שלטון החוק ותאגיד השידור הציבורי, ובאופן כללי בלימת כל מיני תוכניות פרסונליות של ראש הממשלה.
 

בחוויה שלו, הבוחרים בגדו בו. ערב הבחירות האחרונות, סיפר לי אחד מזוכי מחיר למשתכן כי החלה תסיסה בקבוצת הוואטסאפ של הזוכים וקריאה להצביע לשר שחולל את התוכנית, לאות הוקרה על הישגו ומאמציו. זה הספיק לו רק לארבעה מנדטים, והוא נעלב עד עמקי נשמתו. אז מצד אחד, הרי כחלון בעצמו הבין שההצבעה איננה עניינית. ומצד שני, קשה להתווכח עם המשמעות של העובדה הזו עבור פוליטיקאי שבא לא רק לעבוד עבור הציבור כולו, אלא גם להיבחר: שאין שום סיבה להתאמץ למען הבוחרים אם הם ממילא לא יכירו טובה. אלא שאצל כחלון לקחו את ההבנה הזו צעד קדימה.

בדומה לז'קי סבג, ראש עיריית נהריה שהאשים את הבוחרים בכפיות טובה לאחר שבחרו ביריבו לאחר 27 שנות כהונה, ח"כ רועי פולקמן התלונן שלא ניתן להם מנדט לשמור על שלטון החוק ולהתנגד לחוקי החסינות (כשעוד נדמה היה שתהיה ממשלה). הפוליטיקה בישראל הגיעה למצב כל כך עגום, שהבוחרים אשמים בכישלונם של המנצחים (!) ואינם מאפשרים להם לממש את עקרונותיהם עד כדי כך שהם נאלצים (!) לדבוק בעקרונות אחרים. 
 
הטרלול הזה, כמובן יחד עם עצם ההליכה לבחירות, מעיד כי המערכת הפוליטית מאבדת את יכולתה לשלוט ולייצג את הבוחרים. אולי זו דרישה מוגזמת, אבל גם הבוחרים צריכים לקחת אחריות ולגבש את בחירתם - לא רק בהתאם לאידיאולוגיה, הרי ראינו שבשביל לקומם את ממשלתו, נתניהו הסכים לוותר על כל הבטחותיו לבוחר מול ח"כים מן האופוזיציה ובלבד שיאפשרו לממשלתו לקום - אלא בעיקר בהתאם למחויבות לציבור ולתפקיד הפרלמנטרי. למרבה הצער, אם לא תגיע דרישה מחברי הכנסת להתיישר, לא תהיה להם שום סיבה לעשות זאת.