טירונות ביבי: את מה שעבר נפתלי בנט במשך שש שנים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, עובר בצלאל סמוטריץ' במסלול מקוצר. זה היה השבוע שבו ניסה - ובמידה מסוימת גם הצליח - ראש הממשלה להקטין את יו"ר האיחוד הלאומי, ויצר בינו לבין יו"ר הבית היהודי הרב רפי פרץ הפרד ומשול. מינוי אמיר אוחנה לשר המשפטים כאב מאוד לסמוטריץ'. הוא צייץ בחריפות נגד ראש הממשלה, האשים אותו שהציונות הדתית היא השותף שאותו נתניהו לא סופר. אמירות דומות לאלו שהשמיע בנט לאורך כל שנות השותפות המדממת עם נתניהו.  
 

את מינויו של אוחנה ניתן לזקוף לזכותם של שניים, אביגדור ליברמן וסמוטריץ' בעצמו. ליברמן סימל את גבולות הגזרה במסיבת העיתונאים שבה הודיע שלא ייתן יד למדינת ההלכה שנתניהו מוביל אותנו אליה בכניעתו לחרדים; וסמוטריץ', שהראיון שלו ב"קלמן־ליברמן" בכאן ב' עלה לו במשרה. הראיון והתגובה הציבורית אליו הבהילו את אנשי ראש הממשלה, שמבינים שדת ומדינה יהיו נושא מרכזי בבחירות. אז לפני חסינות והכרת הטוב למי שפעל להגיש את זה לנתניהו על מגש הכסף, צריך קודם לנצח ואף להגדיל את הכוח הפוליטי. 
 

ולכן הלך נתניהו רחוק - לא רק שגנז לסמוטריץ' את החלום, הוא שם את מי שמסמל יותר מכל את ההפך ממדינת הלכה. מבחינתו של סמוטריץ' - אמיר אוחנה במשרד המשפטים הוא צלם בהיכל המשפט העברי שאליו הוא חותר.
 

הפרד ומשול

נתניהו עשה ביום רביעי את מה שהוא הכי אוהב. הפרד ומשול. מצד אחד, הוא הפך את סמוטריץ' לדגל: באמצעות הדרתו מתיק המשפטים הוא מנופף בדגל הגאווה, בחודש הגאווה. מצד שני, הוא תקע טריז בין הרב פרץ, שר החינוך המיועד, לבין סמוטריץ', השור המועד. התגובה לא איחרה לבוא. הרב רפי, כפי שמכנים אותו במחנה שלו, טירון פוליטי, נפל במלכודת בדיוק כפי שטמן לו ראש הממשלה. פרץ תקף את סמוטריץ', ושוב התעורר המתח בין שני מנהיגי איחוד הימין. 
 

בבית היהודי, השמרני יותר, חוששים שסמוטריץ' ישרוף את הגשרים עם ראש הממשלה. נתניהו פיתה את פרץ בתפקיד הזה כבר בראשית המו"מ הקואליציוני, בשלב שבו עוד ניסה ראש הממשלה להפריד בין שני השותפים הטריים. כבר אז היו גורמים בסביבת הרב פרץ שלא אהבו את המיליטנטיות של סמוטריץ'. היו דיבורים אפילו על פירוק השותפות הסיעתית בכנסת. סדרה של פגישות בין שני המנהיגים יישרה את ההדורים, ופרץ נתן לסמוטריץ' את זכות הובלת המגעים מול הליכוד. עכשיו, כשפרץ מקבל את מבוקשו מנתניהו, שוב מתעורר העימות הפנימי. וכך מגלה סמוטריץ' את מה שגילה בנט: נתניהו שולט באופן אמיתי על הנעשה בציונות הדתית.
 

חרדים מנתניהו 

בבחירות 2019 - מועד א', נתניהו הפסיד. שבוע לאחר המפלה הפוליטית הזו ישנה תחושה קשה בקרב כל שותפיו הטבעיים. בנוסף לסמוטריץ' גם החרדים עדיין מלקקים את פצעי הלילה שבין רביעי לחמישי שעבר. שעתיים לפני חצות הציע להם ראש הממשלה להתחיל את חקיקת חוק הגיוס מההתחלה כלשון החוק, ללא שינויים, או שחוק גיוס חובה יחול על כולם. תחושת חמיצות של בגידה הייתה בהצעה הזו. אף על פי שהם ידעו שמדובר בספין, עדיין ראו איך ברגעי משבר נתניהו מוכן לשכוח שותפים נאמנים. 
 

גם את פסקת ההתגברות, התחייבות קואליציונית לכל שותפיו הטבעיים ואנשיו בליכוד, הוא היה מוכן להקריב על מזבח השווא של אבי גבאי. את נפתלי בנט ואיילת שקד הוא החליט לפטר באבחת סכין, מבלי לחשוב שאולי השניים הללו עוד עשויים לפגוש אותו בעוד שלושה וחצי חודשים כחלק מאיחוד הימין. על ליברמן אין צורך להרחיב, הדם הרע הגיע לשיא חדש. 
 

נתניהו רגיל שהזיכרון הציבורי קצר, וזה של הפוליטיקאים קצר עוד יותר. בין סיבוב לסיבוב עוברים חודשים, לעתים שנים, עד שהפצעים מגלידים. הבעיה שלו היא שהפעם בין מועד א' למועד ב' עוברים חודשים ספורים בלבד, הפצעים יישארו פתוחים ומדממים. נתניהו בונה על זה שאף אחד לא יאתגר אותו מולם. הוא יודע שאין לכחול לבן סיכוי למשוך אליה מפלגות מימין לליכוד, וגם אם השותפים פגועים הם ימליצו עליו. 
 

הוא גם יודע שבמועד ב' נראה את השותפות הפגועות מגישות את דרישות התשלום לנתניהו, והדרישות הללו צפויות להיות גבוהות מאוד, דבר אשר יקשה עליו עוד יותר להקים ממשלה אם ינצח את הבחירות. 
 

עונת השקד

זו אמורה הייתה להיות הקדנציה הכלכלית של איילת שקד. היא כבר הבינה שהיא בפסק זמן, שזו העת לצאת לסיבוב בעולם העסקים. במישור הפוליטי, תכננה לבנות את עצמה מלמטה בליכוד. להתפקד, לעבור בין סניפים, לא לקבל קיצור פז"מ מאף אחד, לא להיות חייבת, ובעתיד להתמודד לרשימה ואולי אפילו לראשות התנועה. אבל אז ראש הממשלה פיזר את הכנסת ושקד נאלצה לחשב מסלול מחדש. 
 

בפני שקד עומדות כרגע ארבע אופציות מפתות ובעייתיות במקביל. האופציה הראשונה, שהתפוגגה מאוד מהר, הייתה שריונה בליכוד. צמיד הווטו של שרה נתניהו סתם על כך את הגולל. כעת שקד נותרה עם שלוש אפשרויות: לחזור לשותפות עם בנט בתוך הימין החדש, הפעם כמס' 1; להיות מס' 2 בבית היהודי; והשלישית, לדבוק בתוכנית הראשונה, להתפקד לליכוד, לוותר על הכנסת ה־22 ולעשות את הסיבוב בעולם העסקי. 
 

לכל החלטה שלה תהיה משמעות להרבה שנים קדימה. ההערכות הן שלבסוף תרוץ עם בנט כראשונה בימין החדש, ויחד יחברו לאיחוד מפלגות הימין, שם שקד תהיה השנייה ברשימה המשותפת. 
 

כחול לבן בצבעי גאווה

הנשיקה שאותה צייצו יאיר לפיד וגבי אשכנזי השבוע לא הייתה אירוע מחווה לחודש הגאווה, אלא ניסיון להזים את הידיעות על מתיחות בצמרת כחול לבן. המתיחות הפנימית קיימת, הדיבורים על כך שהרוטציה אולי פוגעת במפלגה ב־3־4 מנדטים עדיין קיימים, אבל ההחלטה היא בידיו של לפיד, וכל עוד הוא שם, הרוטציה תישאר. הרביעייה הפקידה בידיו של בני גנץ את ההובלה של הקמפיין הבא. הפעם ידברו בשפה אחת, כמפלגה אחת. 
 

בניגוד לליכוד, המטרה היא לא למחוק את מפלגות המחנה, העבודה ומרצ. היעד המסומן הפעם הוא הימין הרך. להביא 4־6 מנדטים ממה שהשאירו אחריהם משה כחלון, ומליכודניקים שהתנהלות נתניהו בבחירות ובעיקר אחריהן הביאה אותם לחפש אלטרנטיבה. 
 

משה (בוגי) יעלון, שדחף לחיבורים מלכתחילה והיה הראשון להצטרף לגנץ, רצה שהעיסוק במסרים יהיה הרבה יותר ביטחוני והרבה יותר ימני, מסורתי ופונה לציונות הדתית. התחזקות החרד"לים באיחוד הימין רק מעודדת את ראשי כחול לבן ללכת לכיוון הזה. אחרי הכל, ברשימה שלהם יש לא מעט חובשי כיפות סרוגות, וגנץ עצמו בוגר ישיבה תיכונית. תחמושת לקרב הזה יש.

הכותב משמש ראש הדסק הפוליטי בכאן חדשות, תאגיד השידור הציבורי

tguvot@maariv.co.il