בחישוב כללי אומנם היה זה ניצחונן של המפלגות הפופוליסטיות והלאומניות בבחירות לפרלמנט האירופי, אבל במשורה. אם קיוו מפלגות אלה להפוך לרוב או לפחות לשליש בפרלמנט, הרי שרוב המפלגות הוותיקות ששולטות בכיפת האיחוד האירופי מאז היווסדו בכל זאת שמרו על מעמדן, אך גם זאת במשורה.

כאמור, מפלגות המרכז, מימין ומשמאל, אומנם נשארו ברוב, אך מעמדן נפגע והן יתקשו להתעלם מגוש המפלגות הימניות והפופוליסטיות המהווה רבע מכלל חברי הפרלמנט, וייתכן שיצטרכו אפוא לכרות ברית פרלמנטרית עם הירוקים, שיש מי שרואים בעליית כוחם הניכרת את הפתעת הבחירות האמיתית. למען הדיוק, גם קשה לדבר על גוש המפלגות הפופוליסטיות והלאומיות, שכן חילוקי דעות ביניהן בנושאים מהותיים שונים ימנעו כנראה את התגבשותן הפרלמנטרית.

ישראל אכן תוכל להיות מרוצה מעליית משקלן של הסיעות הנ"ל, שכן העברת כובד המשקל הפוליטי בענייני חוץ מידי גוש המפלגות הוותיקות לעבר מפלגות שחלקן גם נמצא בשלטון במדינות שונות - ועמן ישראל שהרחיבה בשנים האחרונות את קשריה הדיפלומטיים והאחרים - עשויה להקהות את עמדותיו המסורתיות של האיחוד כלפי ישראל שנעו בין עוינות לפושרות. זה יקרה בפרט בנושאים כמו הסכסוך עם הפלסטינים, הבנייה מעבר לקו הירוק, כולל ירושלים, ובעיקר הסכם הגרעין עם איראן, שהאיחוד הוא בין שושביניו ותומכיו הראשיים. השינויים הצפויים במוסדות האיחוד בבריסל ובשטרסבורג (מקום מושבו של הפרלמנט האירופי) עשויים, אפוא, להיות חיוביים מבחינתנו, מה גם שאחת ממטרות הדיירים החדשים היא צמצום הבירוקרטיה הכל־יכולה בבריסל לטובת מעמד המדינות החברות באיחוד.

לפחות בשתיים מהמדינות המערב־אירופיות, צרפת ובריטניה, תהיה לתוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי השפעה משמעותית בענייני פנים. בצרפת הן היוו משאל עם על הנשיא מקרון ומדיניותו, וכישלונו הצורב לטובת החזית הלאומית בראשות מארין לה פן מנבא מאבק קשה על השלטון גם בתחומים אחרים.

בבריטניה המרוסקת פוליטית בעקבות הברקזיט מסתמן ניצחון מפלגת הברקזיט כמערכה ראשונה להחלפת השלטון. ומה לכך ולישראל? בתקופת תרזה מיי כראשת הממשלה, הייתה בריטניה בדרך כלל אוהדת לישראל, ויש לשער שכך תהיה גם אם תתנתק מאירופה. אדרבה, במקרה זה סביר שיחסי לונדון וירושלים אף יעלו מדרגה. אך אליה וקוץ בה, שכן בהתחשב באנדרלמוסיה הפוליטית הכללית, קשה להתנבא היום לידי איזו מפלגה תיפול הסמכות להרכבת הממשלה הבאה לאחר הבחירות בבריטניה. הן המפלגה השמרנית והן מפלגת הלייבור בראשות ג'רמי קורבין האנטישמי והאנטי־ישראלי נחלשו, ודווקא הדמוקרטים הליברלים הקטנים שהתנגדו לברקזיט התחזקו. בשלב זה בכלל לא ברור אם מפלגת הברקזיט בראשות נייג'ל פרג', המנצחת הגדולה, מתעתדת ליטול חלק גם בבחירות במישור הלאומי.

ואשר לצרפת, הרי שבפרפראזה על הג'ינגל, "צרפת היא צרפת, מה יש לדבר", אפשר לאהוב אותה, להתפעל מיופייה ולהתלהב מנכסיה התרבותיים, אך מומלץ לא לסמוך עליה, יהיה השלטון אשר יהיה. כשהיה מזכיר המדינה האמריקאי, תהה הנרי קיסינג'ר: "למי עלי לחייג אם ארצה לדבר עם אירופה?" הבחירות האחרונות לא סיפקו תשובה לשאלה הזאת.