לווייתן על החוף: כשחברי יקראו את מה שכתוב כאן ויראו את שמי מתנוסס מעל המאמר, בטח יחשבו שזו טעות או משהו שנכתב תחת השפעת קנאביס. אבל זה לא. תחושה קשה אופפת אותי בימים אלה. סוג של מועקה. תחושה שמוכרת לי בדרך כלל מאירועים דרמטיים בעולם הספורט. ככה אני מרגיש כשהפועל תל אביב יורדת ליגה. אומנם כאוהד מושבע של בית"ר אני חש שמחה מתפרצת לאיד, אך היא תמיד מהולה בתחושה שהלך כל הכיף. שתהיה עונה משמימה של משחקים בלי דרבי תל־אביבי ובלי משחק עונה מול בית"ר ירושלים.
מאז הבחירות האחרונות אני מתבונן בשמחה לאיד מהולה בחמלה ממש באטלנטיס הישראלית, הלא היא מפלגת העבודה. הנה הזדמנות לחזות מקרוב בשקיעתה של אימפריה. איך נפלו גיבורים? אני מוצא את עצמי מבכה את המפלגה, היריבה המרה, שנציגיה הרחיקו אותי מחוג ספרות בחיפה האדומה כשהייתי בן 8, כי העזתי למתוח ביקורת על בן־גוריון בגין החלטתו לטווח את אלטלנה. לא נולדתי בבית ימני. הפכתי לכזה בילדותי, לאחר שקראתי את "המרד" של מנחם בגין, והשתכנעתי כי מי שבנו והקימו את המדינה במלוא זיעת אפם ודמעם היו האצ"ל והלח"י, ומי שלקחו בכוח את הקרדיט היו ההגנה והפלמ"ח. בגיל 8 כבר הבנתי שההיסטוריה נתונה בידיהם של אלו שכותבים אותה, או ליתר דיוק, אלה שבידיהם הכוח הפוליטי לשכתבה.
בילדותי הפכה אותי ההבנה הזו לאלרגי ממש לקולו של בן־גוריון עד כי שברתי לאמי את הטרנזיסטור שבאמצעותו הקפידה להקשיב לנאומיו המאונפפים. אני, שהצבע האדום הוא מבחינתי סדין אדום המערער את שלוותי, מוצא את עצמי היום מתרפק על ימי מפא"י ההיסטורית ועל האנשים - או אם תרצו, האישים - שהנפיקה מפלגת העבודה להיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל. איפה, איפה הם האנשים ההם, כמו ברל כצנלסון, כמו גולדה מאיר, כמו יצחק טבנקין, ישראל גלילי ולוי אשכול? אותה מפלגה שהצמיחה אנשים כמו יהושע רבינוביץ', שמעון פרס ויגאל אלון - האומנם הכי טוב שהיא יכולה להציע לנו הוא סתיו שפיר ואיציק שמולי? הם אלו שאמורים להפיח רוח חיים במפלגה הגוססת, שכמעט נעלמה מהמפה הפוליטית?
מפלגת העבודה סובלת ממשבר הנהגה חמור. האם הסיבה המרכזית למשבר הזה היא חוסר האמון של אותו חלק בציבור ששונא את נתניהו, ביכולתה של המפלגה לספק את הסחורה ולהחליפו בשלטון?
אני טוען שהציבור מייחל לתקווה מסוג אחר. מפלגה שתאבה חיים צריכה מדי פעם לבדוק את הנחות היסוד שלה. לנסות להבין באמת מדוע הציבור דוחה אותה. זה נכון לגבי השמאל הישראלי בכללותו. אבל אני כאן היום במסע הצלה. שולח רמזים עבים כמו פיל ליריבה ההיסטורית של תנועת החירות, שקשה לי לדמיין את המפה הפוליטית בלעדיה. דקה לפני שהיא מוכרת את נשמתה לשטן משמאל, או מתאחדת עם רשימת הכל מכל או הכלום מכלום כחולבן, רק כדי להישאר על הגלגל - אני רוצה להציע לה מבט אחר על עצמה.
זקנה רעיונית
אני רוצה להפנות את תשומת לבם של ראשי מפלגת העבודה לססמת הבחירות המובילה ב־20 השנים האחרונות. בניגוד למה שמאן דהוא עשוי היה לחשוב, אין מדובר בססמה של הליכוד וגם לא בססמה של השמאל. הססמה המנצחת היא: אין הבדל בין השמאל לימין. כולם מיינסטרים. שואפים למרכז. לאמצע של פעמון גאוס. למקום שבו הופך חוסר האידיאולוגיה לאידיאולוגיה בפני עצמה, מקום המקדש אפס רעיונות לפתרון כל הבעיות. מקום המקדש זקנה רעיונית ומפנה מקום לפוליטיקאים שאינם מציגים תפיסות עולם על חשבון פוליטיקאים בעלי מחשבה יוצרת.
אני יודע. במפלגת העבודה בטוחים עכשיו שאני לא מבין מהחיים. הרי הם הציעו לציבור תפיסת עולם, בעוד מי שגרפה את מרבית קולות השמאל הייתה רשימת ערב־רב נעדרת אידיאולוגיה, זולת הרצון העז להשיג את השלטון. הבעיה היא בדיוק שם. רוב הציבור הישראלי אינו רוצה להחליף את השלטון. הוא אומר זאת בקלפי פעם אחר פעם. הציבור הישראלי חושש משלטון השמאל. הוא חושש ממה שעלול שלטון השמאל לעולל לישראל, הרבה יותר מהחשש שמא נתניהו פעל שלא כדין.
משבר האמון נולד בעקבות הסכמי אוסלו וריצת האמוק של השמאל להגשמת החזון האנטי־ציוני להקמת מדינת פלסטין. ההתנתקות - שהובלה על ידי מפלגת קדימה, מפלגת ערב־רב נוסח כחולבן - רק חיזקה את התחושה הזו בציבוריות הישראלית. במפלגת העבודה לא קראו את המפה. חוש הריח הפוליטי אבד לה. לא רק אני סובר כך. מי שקדם לי היה חיים רמון.
הרבה מים התאדו מהכנרת מאז נאום הלווייתנים ב־1994, שבו השווה רמון את התנהלותה של המפלגה ללווייתן שאיבד את חוש הכיוון ומסתער אל החוף. את הרקע לנאום הזה שכחו. רמון עשה צעד אמיץ שקומם עליו את חברי מפלגתו, בניסיון להאהיב את המפלגה על הציבור. במחי חוק אחד שהעביר בהיותו שר הבריאות, שם רמון קץ לנוהג המגונה של ההסתדרות להפריש בין רבע לשליש מהכסף של מבוטחי קופ"ח לפוליטיקה. המנגנונים שתודלקו מגזל החולים (והמבוטחים) יצרו למפלגת העבודה תשתיות שלא תסולאנה בפז: רשת פעילים ב־100% משרה, תנועות נוער, פעילות תרבות המזרימה צ'קים לכיסי מרבית האומנים ומימון קבוצות כדורגל של הפועל בסכומי עתק. רמון זיהה נכון שהם העניקו לה גם ים של שנאה ציבורית, אבל הוא התקשה להבין שרק באגדות המכשפה הופכת לנסיכה במחי הינף שרביט של פיה טובה. במציאות, לתהליכים כאלה נדרשות שנים ארוכות.
כדי להציל את מפלגת העבודה היום, לא יספיק להחליף את הנהגתה. אומנם המפלגה נהנית משני יתרונות מרכזיים על פני כחולבן, בהיותה גם דמוקרטית וגם בעלת שורשים הנטועים עמוק בציבוריות הישראלית, אבל בלי חשבון נפש אמיתי שמסקנתו היא ניעור אידיאולוגי, היא לא תצליח לסחוף המונים ולהיות אלטרנטיבה של ממש. נטישה אמיצה של קווים אידיאולוגיים שהציבור הישראלי מאס בהם. הכרה בטעות. אין מזרח תיכון חדש. אין פרטנר. אין מדינה פלסטינית לצד ישראל, מבלי לסכן את קיומה של מדינת ישראל. אין פתרונות חד־צדדיים. כך מאמין רוב הציבור הישראלי.
מפלגת העבודה צריכה לשנס מותניים ולהציע קו מדיני חדש וריאליסטי. אומץ הוא שם המשחק. לא האומץ להמשיך להחזיק ברעיונות שפסו מן העולם, אלא האומץ להסתכל למציאות בעיניים ולהבין שאוטוטו מתרסקים אל החוף, אם לא עושים אחורה פנה.