“אש פרצה במנוע”, הודיע טייס מטוס “מיסטר” של חיל האוויר. “נטוש את המטוס”, פקד מגדל הפיקוח. הטייס: “אני אנסה לפלוט את עצמי, תוך כדי משיכת המטוס כלפי מעלה. המנוע הלך לי... לא! עכשיו אני מעל יישוב. כיוון המטוס – מחוץ לעיר, נכנסתי לסחרור”... אלה היו מילותיו האחרונות של סגן חיים הולצמן ז”ל בטרם התרסק עם מטוסו בשדה פתוח, לא הרחק ממכון ויצמן ברחובות.

שניות לפני שחשב לצנוח בכיסא מפלט מהמטוס הבוער, קיבל הטייס את ההחלטה הגורלית שעלתה לו בחייו. ככל שהיה יכול עוד לשלוט במטוס, הוא כיוונו אל מחוץ לתחום המיושב. מבחינתו, זה היה מאוחר מדי. חייהם של רבים מהאנשים במכון ויצמן, מבית הספר “ויצמן” ומהעיר רחובות עצמה, ניצלו בזכות גבורתו והקרבתו של הטייס בן רמת גן, השכן שלי.

הסיפור ההרואי הזה הוא כבר בן יובל שנים. סגן חיים הולצמן מונצח מאז, בין השאר, ברחוב הנושא את שמו ומצטלב עם רחוב מנחם בגין ליד קריית המדע ברחובות, באנדרטה, בשלושה בנים של חבריו שנושאים את שמו - חיים, וגם בספר הזיכרון “דפי חיים”, שהוציאה המשפחה כעבור שנה. 50 שנה חלפו, ואת חיים אין שוכחים - לא בני משפחתו, לא חבריו לטייסת, לא חבריו מנוער ומילדות, וגם לא אבי גיבס, התלמיד מ”ויצמן” שראה באימה מעל ראשו את המטוס הצונח.

כולם התכנסו בסוף השבוע שעבר באולם המועצה לישראל יפה, לערב שכולו ישראל היפה. ערב מלא אהבה לחיים, כדי לספר בחיים, לצפות בתצלומיו, להתרפק על יופיו הנשקף מהם, אישיותו, גבורתו, ולבכות את אובדנו. אנשים ששיבה זרקה בשערם, רובם בני למעלה מ־70. חיים היה צריך להיות כיום בן 72, אלא שהוא נותר ה”אפולו” בן ה־22, הנערץ על כל הבנות, עם השיער הבלונדי, החיוך וגומות החן.

בערב המושקע העלו כמה מחבריו של חיים זיכרונות מרגשים. בן מחזורו בקורס הטיס, זאב רז, מי שהוביל את התקיפה על הכור העיראקי ב־1981, העריך כי אלמלא האסון, חיים היה מגיע רחוק בחיל האוויר, להיות מפקד ואיש צוות. “גם אחרי 50 שנה אין תנחומים”, אמר. חבר אחר לטייסת ה”מיסטרים”, מיקי כץ, סיפר על חברותם בלב ובנפש, הזכיר את ההיכרות שעשה לו עם בלונדינית גבוהה ויפהפייה בשם אריאלה ו”זה היה רציני”. זוגיותם נקטעה באחת, בהגיע הבשורה הנוראה מכל.

כסיפורו של חיים ישנם אין־ספור סיפורי גבורה והקרבה של הנופלים במערכות ישראל, בשירות הצבאי ובוודאי בחיל האוויר. אבל לי ולרבים אחרים יש קודם כל את חיים “שלנו”, שבחייו ובמותו היה ונשאר מופת, ש”מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲ‍רַחֲמֶנּוּ".

חיים, כמוהו כאותו טייס פולני, זווירקו שמו, שבמותו ב־1932, “מחמת מקרה קל ערך”, עורר את הרגש הלאומי הפולני. כל פולין התאבלה עליו, כפי שסופר במאמר בעיתון עברי מאותו זמן. בעל המאמר שאל־תהה בכמיהה: מתי גם לנו יהיו גיבורים נשואי הערצה כאותו טייס פולני זווירקו?

חיים הולצמן הוא “זווירקו” של מדינת ישראל. תקלה במטוסו הביאה אותו אל מותו־הקרבתו. הוא לא נפל במלחמה, לא השתתף בקרב אווירי, אבל אין גבורתו נופלת מזו של טובי הטייסים, המפקדים והלוחמים, בכל החילות, אשר שילמו בחייהם בשדות הקרב ביבשה, באוויר ובים. גיבורים כאלה יכולים להיות רק בעם שנאבק על עצמאותו, ביטחונו ועתידו. או - כדברי בעל המאמר מלפני 85 שנה - רק בעם נורמלי, לא גלותי, עם ששולח את טובי בניו למרומי האוויר, למצולות הים, או לעומק שטח האויב, במטרה אחת: להגן על ריבונותו במולדתו.

במאבקים הפנימיים הרוחשים בתוכנו, בעיסוקנו המתיש בענייני פוליטיקה ובחירות, אנו שוכחים לעתים את העובדה שהאיומים עלינו לא פסו ולא יפוגו בעתיד הנראה לעין. טייסינו יוצאים גם בעצם הלילות הללו לפעולות מעבר לקווי האויב, ועוד נכונו להם משימות רבות של סיכון ותעוזה. הם שולטים בכלי טיס הרבה יותר מתוחכמים מן ה”מיסטרים” המסורבלים של חיים ז”ל וחבריו, אך נכונים כמותם לצאת לכל משימה.

במרומי השמים, בחשכת הליל, לבטח הם מצפים מאיתנו, יושבי בית ונותני עצות, שנהיה ראויים יותר לאלה שיוצאים למשימות מסוכנות בשליחות האומה. אולי גם חיים הולצמן ז”ל, שהקריב את חייו הצעירים למען הזולת, מביט עלינו מלמעלה זה כבר יובל שנים, בציפייה שלא ניכנס כולנו לסחרור פוליטי־חברתי בלתי נשלט, שננהל את המחלוקות הקשות בינינו במתינות, ונשמור מכל משמר על אחדותנו. טוהר הלשון חשוב לא פחות מטוהר הנשק.