ילדה בת 7 נאנסה. אני בקושי מצליחה לסיים להקליד את רצף המילים האלה בלי שתחושות הזעזוע, הצער והכאב על שאירע יקשו עלי להמשיך. חיללו את גופה של ילדה קטנה עם חיוך תמים ושדדו את עתידה. איך אפשר בכלל לעכל דבר כזה? כמה שחורה צריכה להיות הנשמה של בן הבליעל שמסוגל לעשות מעשה כל כך אפל?
השבוע הפך הסיפור הזה לקרב פוליטי סוער בין ימין לשמאל, כשבלהט הדברים שכחו שני הצדדים שמדובר במשפחה שהעיסוק האינטנסיבי בטרגדיה שלה רק מכביד ומקשה על התמודדותה. הרשת געשה, והתקשורת מיהרה להדביק את הפער בניסיון להבין אם מדובר באירוע על רקע לאומני, אם זה פשע שנאה או פעולת טרור. עד שיתברר הקשר הלאומני למקרה הזה, אם בכלל, נכון יהיה לתעל את הדיון ואת רמת הקשב והעניין שנוצרו לעיסוק רחב יותר בתופעה האכזרית, שכן גם במקרים שבהם אין מוטיבים לאומניים מדובר באירוע טרור לכל דבר ועניין, שלפי הסטטיסטיקה העגומה גובה קורבנות רבים.

אחד מכל שישה ילדים עד גיל 12 יחווה פגיעה מינית. ב־86% מהמקרים זה יקרה על ידי אדם שהוא מכיר ובסביבה שבה הוא חי. וזה קורה כאן אצלנו מדי יום, בכל מגזר בחברה הישראלית.
בשנים האחרונות, במסגרת פעילויות התנדבותיות שונות במרכזי סיוע ועבודתי העיתונאית, נפגשתי עם נפגעי ונפגעות תקיפה מינית, כאלה שעדיין מתמודדים עם הפוסט־טראומה בעקבות התופת שחוו בילדותם או בגילים מבוגרים יותר. בכל פעם כשאירוע כזה מתפרסם, הם חוזרים לרגע ההוא ונשימתם נעתקת.
בנושאים של פגיעות מיניות, בפרט בילדים, העיסוק התקשורתי חייב להיעשות בצורה מדויקת, אמפתית ורגישה, בליווי של אנשי מקצוע ובהסכמת המשפחה. הסיבה לכך שאירועים מסוג זה אינם פותחים מהדורות חדשות לא נובעת מכך שהם אינם קורים, אלא בעיקר כדי להגן על הקורבן מפני סיקור צהוב על גבול המציצנות, כזה שחושף פרטים שפוגעים באנונימיות של הנפגעים ומצמיד להם את התוויות של זה או זאת שנאנסו - דבר שיקשה עליהם את ההתמודדות לאורך שנים.
מלבד הטראומה, נפגעי ונפגעות תקיפה מינית נאלצים להתמודד מדי יום עם מערכת רוויית כשלים, שבמקום לספק להם תמיכה ראויה ומחבקת גורמת להם לעתים רבות להחמרת הנזק והכאב שנגרמו להם. הכשלים נמצאים בכל אחד מהשלבים, מהרגע שבו הנפגע או הנפגעת אוזרים אומץ ומחליטים להתלונן או אפילו לפנות לבדיקה וטיפול רפואי.
הטיפול הראשוני לנפגעי תקיפה מינית חייב להיעשות בחדרים אקוטיים, שנועדו לתת להם מרחב מוגן בעת ביצוע הבדיקות. הטיפול בחדרים אלה נעשה על ידי אנשי מקצוע מיומנים שעוברים הכשרות. החדרים מצוידים בערכות בדיקה מיוחדות לאיסוף דגימות דנ"א שיסייעו מאוחר יותר, בשלבים המשפטיים. מדוע אם כן אין חדר אקוטי בכל בית חולים בישראל, ואיך הגיוני שבעיר כמו אילת, שמרוחקת מבתי חולים אחרים, אין חדר אקוטי? ניחשתם נכון, בעיות תקציב. 
לפי הערכות משרד הבריאות, עלות חדר כזה מגיעה ל־4 מיליון שקלים בשנה, ומתברר שאין מספיק כסף לכך. ישנם מקרים שבהם אישה שנאנסה מגיעה לבית החולים כדי לקבל טיפול, ובהיעדר חדר אקוטי, זמן קצר בלבד לאחר הטראומה היא תטורטר לבית חולים אחר, שייתכן שיהיה במרחק שעות נסיעה.
הכשל במערכת הבריאות קשור לא רק למחסור בחדרים אקוטיים, אלא גם למחסור ברופאים משפטיים, כאלה שמיומנים באיסוף ראיות פורנזיות במקרה אונס, ראיות שיכולות להפליל את התוקף ולהרשיע אותו בבית משפט. היעדר תקנים שנובע ממחסור במשאבים הביא לכך שבישראל פועל רק רופא משפטי אחד, בבית החולים וולפסון. זוהי רק אחת הסיבות לכך שאחוז ההרשעות בתחום הוא כל כך נמוך.
שפת הטראומה 
85% מתיקי האונס בישראל ייסגרו ללא הרשעה. אותם אמיצות ואמיצים שאזרו אומץ והעזו להתלונן, לעמוד על הדוכן, להיחקר בצורה פוגענית, לשחזר את רגעי הטראומה - בסוף יקבלו הודעה לקונית מהפרקליטות על כך שהתיק נסגר. 
פגשתי נשים שסגירת התיק פגעה בהן לא פחות מאשר מעשה האינוס. הייתם מעלים על דעתכם שמי שאנס את הילדה בת ה־7 יוכל להמשיך להסתובב חופשי בלי לשלם על מה שעשה ועם סיכוי שיפגע בילדות אחרות?  
תיקי אונס הם מורכבים. ברוב המקרים מדובר במילה שלה מול שלו. ישנו קושי באיסוף ראיות, ולא מעט פעמים נתקלים גם בטיפול רשלני של המשטרה בראיות שנאספו, וזה בנוסף לשיטת המשפט הישראלית שנותנת עליונות לזכות החפות ולספק הסביר. 
תיק אונס יכול להיסגר בשל פערים שבין שפת הטראומה לשפת המשפט. שופט יכול להחליט, למשל, שעדותה של המתלוננת אינה אמינה רק כי צחקקה במהלך המשפט, התנהגות שיכולה להיגרם כתוצאה מהפוסט־טראומה ולא מחוסר אמינות או מזלזול בחוק. 
ישנם מקומות בעולם, כמו קנדה ודרום אפריקה, שבהם הצליחו לשנות את המספרים ולהעלות משמעותית את אחוז ההרשעות על ידי הקמת בתי משפט נפרדים, שיודעים לתת מענה לכל האתגרים והקשיים. בישראל מסתפקים בשלב הזה בכמה הכשרות והרצאות שיעברו במערכת המשפטית בכל שנה.
וזה עוד לא הכל: אחד הדברים שזעזעו אותי במיוחד הוא היעדר משאבים למתן סעד נפשי ראוי לאנשים שעברו פגיעה מינית בישראל. מי שעבר אונס ייאלץ לחכות לפחות חצי שנה עד שיוכל לפגוש איש מקצוע שייתן לו מענה הולם למצב הנפשי שבו הוא נמצא. אנשים שחרב עליהם עולמם ימתינו שישה חודשים עד שמישהו יעזור להם לנסות לחשב מסלול מחדש. 
אל הוואקום הזה נכנסו עמותות, גופים ומרכזי סיוע, מלאכים שעושים עבודת קודש כדי לסייע לנפגעים. העמותות מקבלות תקציב זעום מהמדינה ונאלצות לגייס כספים באמצעות אירועי התרמה ופילנתרופיה בארץ ובעולם. במקום להתמקד בטיפול בנפגעים הם נמצאים לא אחת בסכנת סגירה עם קופה ריקה, מנסים למצוא דרכים יצירתיות למשוך למעלה את האנשים שתלויים בהם כל כך. 
אונס הוא טרור. טרור שלפעמים הורג ותמיד מותיר צלקת עמוקה. אז כמו שהמדינה הקימה מערכת גדולה וטובה לטיפול בנפגעי טרור, עליה להירתם ולהקים מערכת דומה לנפגעי ונפגעות טרור מיני על מנת שיוכלו גם הם להשתקם ושאותה צלקת עמוקה תגליד קצת.
tguvot@maariv.co.il