על היד הקלה על ההדק ידענו זה מכבר. כאשר הכוח כמעט אבסולוטי ויכולת הפיקוח כמעט איננה קיימת, כל אדם צפוי לאפשרות שכל חייו יתהפכו עליו בן לילה. לא פעם שופטים חותמים על צווי חיפוש כמעט מבלי לבדוק את העניין - את עבודת הגמר שלי לתואר השני בנושא הזה בדיוק עשיתי באוניברסיטת תל אביב כבר לפני עשרות שנים – וכל מה שהשוטרים צריכים לעשות הוא להגיע לפנות בוקר לביתו של אדם; לדפוק בחוזקה על הדלת, להעיר את כל בני המשפחה ולצאת מהדירה לאחר כמה שעות שבמהלכן היא הפכה לערימות של אי־סדר ביחד עם “בעל הבית”.
 

בשלב הבא כבר מתבקש חילוט מלא של כל חשבונות הבנק, והפרקליט המלווה מתבטא כמי שלא יהסס ללכת עד הסוף אם החשוד לכאורה לא ישתף פעולה. כך, אגב, נולדים עדי מדינה, וזאת הדרך לשכנע נאשמים להסכים להסדרי טיעון. לא רבים יכולים לעמוד בפני המפלצת רבת הזרועות שאיננה חוששת מאיש. 

את כתבי האישום מנסחים לא פעם בלי הרבה נקיפות מצפון. לא מדקדקים בראיות. אולי משום שהם יודעים שאין כמעט סיכוי שמישהו יעז להמשיך במשפט עד סופו.

רבים מהנאשמים, כוחם אינו עומד להם, והם נשברים כבר בשלבים הראשונים של הדיון בבית המשפט. כל סנגור מנוסה ממהר להציע להם הסדר טיעון שבעיניו נראה כמעט “חלומי”. וזה באמת כך, ברוב המקרים, אם כי לא מעט אנשים חפים מפשע מבכרים להודות “במשהו”, רק כדי לגמור כבר עם הסיוט המתמשך שגובה מהם ומבני משפחתם כוחות נפש אדירים; וגם לא מעט כספים.
 

אני אומר את הדברים לאחר שנים רבות של תסכול עמוק. אף פעם לא הבנתי איך מדינה מתוקנת יכולה להתיר לגופים האלה, משטרה, פרקליטות, בתי משפט, להתנהל כמעט ללא רסן. בשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה זה עוד היה נסבל. המסורת הבריטית עדיין ריחפה מעל המוסדות האלה. האיפוק היה מאבני היסוד של מערכת אכיפת החוק. גם השופטים היו אחרים. רבים מהם למדו במוסדות בריטיים בתקופת המנדט, ושם הם ספגו ערכים שעמם הגיעו לכס השיפוט במדינה שאך זה קמה.
 

אולם עם השנים הכל התהפך עלינו לרעה. קם דור חדש שלא ידע את התרבות שצמחה בבריטניה במשך מאות בשנים. לא הייתה שם חוקה, אבל הייתה אמירה אחת ששיקפה עולם ומלואו: IT IS NOT DONE. כך לא נוהגים. וזה היה מספיק לבריטים. האיפוק, לשון ההמעטה, הספיקו לאזרח הבריטי כדי להרגיש בטוח בחברה שאפילו לא טרחה להקים פרקליטות. עולם אחר. אין ספק.
 

ייתכן שלא הייתי נדרש לומר את הדברים האלה, שכבר לעסתי לא פעם בעבר, אלמלא כתב האישום הנדמה לי כחפוז שהוגש נגד ערבי בעילה של אונס ילדה בת 7, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, סיום משפטה של אשת ראש הממשלה. נוכח הסיום של הפרשה שהחלה לפני ארבע שנים בקול תרועה מחרישת אוזניים, יש לתהות על טיב שיקול הדעת של העוסקים במלאכה במקומות האלה.
 

אבל אף אחד לא לוקח אחריות. אין דין ואין דיין כשהדברים מגיעים לפתחם של שומרי הסף. גם לא, אגב, כאשר נבחנת התנהגותם של שופטים בבית המשפט העליון. הנפוטיזם שלט שם בכיפה במשך שנים. נדמה לי שהתנהלות תוך ניגוד עניינים הפכה לכאורה לנורמה מקובלת. על שקיפות שיש בה כדי לטהר כל חשש לאי־תקינות, כנראה לא שמעו שם. ולצערי, דבר לא עומד להשתנות, כי גורמים אנרכיסטיים במחנה השמאל רואים במקומות האלה את נחלתם הפרטית.