במהלך כהונתו כשר לביטחון פנים, ראינו מול עינינו כיצד המשטרה לאט לאט מובילה לאנרכיה של חסימת כבישים והתפרעויות. כל מי שלא מרוצה ממדיניות הממשלה, היה רשאי לרוקן את נתיבי איילון או את הכניסה לירושלים. חרדים קיצוניים שמוחים על מעצר עריק (לפעמים מחו על פייק ניוז של מעצר עריק, אבל זה עניין אחר), נכים שרוצים לקבל קצבה גבוהה יותר קיבלו יד חופשית לחסום את המדינה שלוש פעמים בשבוע, להט"בים שרצו הכרה בזכויותיהם, עובדי המלט שכעסו על החלטת המעסיק הפרטי שלהם לפטר אותם, גם עובדי חיפה כימיקלים, ומי לא. כל דכפין יבוא ויחסום.
היומנאי בתחנת לב הבירה לא החליט על דעת עצמו לאפשר את חסימת הכביש. מדובר בהחלטה אסטרטגית של השר לביטחון פנים ועניינים אסטרטגיים גלעד ארדן. הרפיסות הובילה לאנרכיה. כל מפגין - מלך, כל נהג תמים - בן ערובה. המשטרה לא מפנה את הצמתים אלא עסוקה ביחסי ציבור. לא פלא שהרף רק הלך וגבר.
ההנחיה הרשמית לשוטרים הייתה לא להגיב למעשים אלא לצלם את כל ההתפרעויות ובהמשך לבוא חשבון עם פורעי החוק. קשה להעלות על הדעת רעיון יותר אווילי מזה. לא רק כי לכולנו ברור שמדובר בבלוף, ולא ייפתחו מאות תיקים פליליים בעקבות המעשים החמורים, אלא כי האם באמת מה שאנחנו צריכים זה עוד מאות צעירים יוצאי אתיופיה עם כתב אישום פלילי? האם תפקיד המשטרה הוא לתעד את העבירות או בראש ובראשונה למנוע אותן? במקום לגרום להמון המשולהב להרוס את חייו ללא התערבות משטרתית, היה על המשטרה להרגיע את הרוחות ולמנוע את ההתדרדרות. איפה ההיגיון?
כל ההתנהלות הייתה כושלת מיסודה. השר ארדן שמשקיע את זמנו ואת כספנו לשכנע ישראלים להתנגד ל-B.D.S, היה צריך להשקיע את זמנו ואת כספנו בהסברה לפני פרוץ המהומות. היה צריך לקרוא לראשי ומנהיגי קהילת יוצאי אתיופיה אליו כדי לקחת אחריות על מות הצעיר מירי השוטר. היה צריך להפגיש אותם עם ראש הממשלה, להראות זאת לציבור. לא קיבלנו שום דבר מזה. להסביר מה שצריך להסביר, להפריך את מה שצריך להפריך, לבקש סליחה על מה שצריך לבקש סליחה. במקום זה, קיבלנו דממת אלחוט מארדן. שר ההסברה (זה באמת הטייטל) גלעד ארדן קיבל ציון אפס בהסברה.
התרעות פיקוד העורף