בניסיון להסביר לבתו מהי גזענות, כתב הסופר הצרפתי טאהר בן-ג'לון כי גזענות אינה משהו צודק או הגיוני. היא אמנם נפוצה, אבל זה לא הופך אותה לנורמלית. הוא מסביר כי ילד לא נולד גזען אבל אם יגרמו לו להאמין שבני האדם שצבע עורם לבן עליונים על בני האדם שצבע עורם שחור, ואם יתייחס ברצינות לקביעה הזאת, יתכן שבסופו של דבר ינהג בגזענות כלפי השחורים. "אתה חושב שאני יכולה להפוך לגזענית?", שואלת הבת. "זה יכול לקרות", משיב האב, "הכל תלוי בחינוך שתקבלי".
בישראל יש מי שעדיין לא הפנימו את האזהרה של בן-ג'לון. הנה לדוגמה דבריו של מפכ"ל המשטרה לשעבר, רוני אלשייך, שטען לפני כשלוש שנים כי מחקרים מעידים שמהגרים מעורבים בפשיעה יותר מאחרים ולכן טבעי שחושדים בהם יותר. אלשייך התייחס בעיקר לשתי אוכלוסיות: יוצאי אתיופיה וערבים ובכך חתם למעשה על כתב חשדות אוטומטי וקולקטיבי.
דווקא משום שמדינת ישראל היא מדינת מהגרים, ומשום שיהודים סבלו מאנטישמיות ומרדיפה גזענית, היה מצופה שהרגישות והסובלנות הממסדית לעולים, לגרים, לזרים ולמיעוטים תהיה גדולה יותר מאשר במקומות אחרים בעולם, בבחינת אור לגויים. זה לא קורה. להיפך, החברה הישראלית נגועה בגזענות ובהתנשאות. אחת הסיבות לכך נעוצה בשתי קביעות קדומות הרווחות גם בימינו: האחת גורסת ש"אנחנו עם סגולה" והאחרת ש"אנחנו העם הנבחר". לא מעט ישראלים סבורים שליהודים יש X פקטור וכי התארים האלה מקנים להם עליונות מובנית על עמים אחרים. הם מעדיפים להתעלם מן הפרשנות המדגישה דווקא את החובות והאחריות המיוחדת המוטלות על העם הנבחר.
כך, למשל, שמענו בעבר מבצלאל סמוטריץ', כיום שר בישראל, שאשתו ממש לא גזענית, אבל טבעי שהיא לא תרצה לשכב במחלקת היולדות ליד ערביה שהתינוק שלה אולי ירצה לרצוח את הילד שלו בעוד עשרים שנה. ראש המכינה בעלי, הרב אליעזר קשתיאל, אמר לתלמידיו כי הוא מאמין בגזענות והסביר שלערבים יש בעיות גנטיות, שהם לא מסוגלים לנהל מדינה ושבכלל הם רוצים להיות עבדים ולכן על היהודים מוטלת החובה לעזור להם. הדברים האלה משקפים תחושת עליונות מסוכנת שאת מהותה תמצת ג'ורג' אורוול ב"חוות החיות" בדיבר אחד – "כל בעלי-החיים שווים אבל מקצת בעלי-החיים שווים יותר מן האחרים".
פרשת סלומון טקה, שנורה למוות בידי שוטר, העלתה השבוע לסדר היום את העלבון העמוק של יוצאי אתיופיה שחשים אזרחים סוג ב' ונתפסים כ"חשודים טבעיים" רק בגלל צבע עורם. התסכול והזעם של בני העדה התפרץ בשורה של הפגנות קשות וחסימת צירי תנועה. את האלימות שבה נקטו המפגינים יש לגנות בחריפות, אבל צריך לזכור שמדובר באוכלוסייה הסופגת זה שנים אלימות, גזענות והתנשאות. אין זה המקרה הראשון שבו מפגש בין שוטר לצעיר ממוצא אתיופי מלווה באלימות או מסתיים במוות המותיר אחריו סמני שאלה כבדים. בינואר האחרון נהרג יהודה ביאדגה בבת-ים מירי שוטר שטען כי חש בסכנת חיים. משפחתו של יוסף סלאמסה טוענת כי מותו קשור למעצר אלים שחווה לפני כחמש שנים וזכורות גם התמונות הקשות של החייל המצטיין דמאס פיקדה מוכה בידי שוטרים. על הרצף הזה אפשר להציב גם את פרשת מעצרו הממושך של מוחמד קטוסה בחשד לאונס ילדה בת 7 מאזור בנימין. ביטול כתב האישום נגדו מעורר חשד שמא גם קטוסה נחשב ל"חשוד טבעי" רק משום שהוא ערבי.
ממדד הגזענות שפרסם מרכז "חאמלה" (המרכז הערבי לפיתוח המדיה החברתית) עולה כי בשנה שעברה נכתב בישראל בכל דקה פוסט גזעני, אלים או מסית נגד האוכלוסייה הפלסטינית בישראל או בשטחים. זו תמונת מציאות המחייבת מאבק ציבורי עיקש וחסר-פשרות. ראשיתו בחינוך לסובלנות, לשוויון ולזכויות אדם והמשכו בהעדפה מתקנת של עולים, ערבים ומיעוטים אחרים בתפקידים ציבוריים בכירים. רק שילוב של שני הצעדים האלה עשוי להדביר את מגפת הגזענות ולרפא את החברה הישראלית.