1. כאשר נגיע בשלום למועד הבחירות (בתקווה שלא יפתיעו אותנו עם איזה פרק ג' במקום הרכבת קואליציה) ונסתובב אחורה, לא נטעה אם נכנה את השבוע הראשון של יולי "שבוע של זעם, שנאה ושני משיחים תורניים במחנה השמאל". וכל אלה נמצאים גם קצת בבחירות פרק ב', בדיוק ברוח התקופה.

ב"רחוב הרוסי" בודקים בבהלה אפשרויות לחסימת טלפונים סלולריים בפני הטרדות פוליטיות שונות ומשונות בדמות מסרונים, סקרים ודומיהם. כל זה בעקבות ריבוי המטות "הרוסיים" בזירה הפוליטית. נכון לרגע זה, הליכוד, כחול לבן, הימין החדש, המפלגה ללא שם בראשות אהוד ברק וכמובן, ישראל ביתנו, מתכוונות כולן להילחם על הקולות הלא מעטים האלה.

נתחיל דווקא במפלגה שספק אם תטריד את הבוחרים עם פניות בשפה הרוסית. לניצחונו של עמיר פרץ בעבודה ככל הנראה לא יהיו השלכות משמעותיות על "הקול הרוסי". פרץ הוא מותג מוכר, סגנונו (ובעיקר - שפמו) קצת מזכיר ליוצאי ברה"מ את המנהיגים הסובייטיים מהמחצית הראשונה של המאה ה–20, וזה מייצר אפילו סוג של חיבה מסוימת. אבל בזה תם הסיפור. ביחסו כלפי הציבור הזה לא שונה פרץ כמעט מכל קודמיו. הוא מוכן לספר בראיון לעיתונאי דובר רוסית על אהדתו כלפי הציבור הזה ועל הערכת תרומתו למדינה, אך להשקיע סכומים בהקמת מטה "רוסי" מיוחד - לא הפעם. כשהמפלגה נלחמת על נשמתה והמטרה היא לעבור את אחוז החסימה, אין זה הזמן והמקום למותרות. בכלל, הקול הרוסי נתפס לאורך שנים רבות במפלגת העבודה כ"תוספת לא הכרחית שיום אחד אולי נגיע גם אליה".

לא כך אהוד ברק. מגלות הטוויטר שבה שהה במשך כמה שנים הוא שב עם כל האנרגיות האופייניות לו, עם כל הזעם שהצטבר, עם כמה חברים שאיתם הוא בונה כרגע את הסיירת הפוליטית שלו, וגם - וזה חשוב בסיפור ה"רוסי" - עם יועצו האסטרטגי, ליאור חורב.

אפרופו הזעם והחברים של ברק: האזנתי השבוע לראיונות שהעניקה לתקשורת נועה רוטמן–בן ארצי, ונדהמתי מהפלשבק שדבריה גרמו לי. זה לא עוד "רק לא ביבי" וגם לא זיכרונות מהטראומה הישנה. נכדתו של יצחק רבין ז"ל וחברתו לנשק (ולרשימה) של ברק מדברת כאילו היא עדיין חיה בשנות ה–90. הביטויים, הניסוחים ובעיקר הכעס והשנאה האותנטיים כל כך כלפי היושב ברחוב בלפור - כל אלה מוכיחים שברק קלע למטרה כשהזמין את רוטמן–בן ארצי להצטרף אליו. אף אסטרטג, אף סוקר, אף כותב נאומים אינו מתקרב ברמת האמינות וברמת העוצמה לכעס הטבעי ולרצון העז לנקום. מי אמר שלמחנה השמאל חסרות אנרגיות? השבוע הגיעה למחנה הזה תחנת כוח שלמה. "משהו ישן חוזר" - זה ה"משהו חדש מתחיל" החדש. השאלה העיקרית - איך לחזור בלי להחזיר לציבור גם את הזיכרונות הפחות רצויים מהעבר. גם בשביל זה, בין היתר, חורב נקרא לדגל.

חורב ידוע כאסטרטג שתמיד בונה על הרחוב הרוסי. לא משנה עם מי הוא עובד ומה חושב על זה הלקוח. כשעבד עם הליכוד בתחילת שנות ה–2000, פנה אריאל שרון ברוסית לקהל היעד בתשדירי תעמולה. כשעבד עם קדימה, היה המטה ה"רוסי" חלק אינטגרלי בכל קמפיין. הפעם הגישה הזאת משתלבת עם תפיסתו של ברק עצמו. אנשים שעבדו עם ברק בבחירות ב–1999 יודעים לספר איך הבוס שלהם התעקש שלא להאמין לסוקר האמריקאי שלו, סטנלי גרינברג. האחרון הביא לישיבת המטה את נתוני הסקר שערך, שלפיהם אין למה לצפות ברחוב הרוסי, הרי הרוב שם נמנה עם קהל אוהדיו השרופים של נתניהו, ורק 14% מתוך אותם "רוסים" שנסקרו מוכנים להצביע לברק.

"לא אכפת לי מהמספרים, ממשיכים להפציץ!" - פסק המועמד, והם המשיכו. עיתונים ברוסית, הספר "ברק: חייל מספר 1" המתורגם לרוסית, פליירים ברוסית - כל הטוב הזה הציף את הארץ והניב פרי: 58% מהמצביעים מקרב יוצאי ברה"מ הצביעו לברק ותרמו תרומה בלתי מבוטלת לניצחונו. את החלק הזה מזיכרונות העבר ברק וחורב מעוניינים לשחזר.

ומה יעשו עם החלק הרצוי הרבה פחות? עם הרומן עם ערפאת שהסתיים בקמפ דיוויד? עם הכוונות למסור את רמת הגולן לאסד? עם האינתיפאדה השנייה שבאה במקום המזרח התיכון החדש? עם "המהפכה האזרחית" שהובטחה על ידי ברק אחרי שלא הצליח במישור המדיני? מהפכה שמעולם לא יצאה אל הפועל.

את החלק המדיני–ביטחוני אולי לא יהיה אפשר להעלים מתודעתו של הציבור. אך התשובה האולטימטיבית לשאלה "למה לא קיימת את ההבטחות במישור הדת והמדינה?" נראה שכבר מוכנה. ברק רצה, הבטיח ולא הספיק לקיים, כי הייתה לו קדנציה קצרה מדי. ונתניהו גם לא רוצה וגם לא מקיים בעודו יושב על כס ראש ממשלת ישראל זה עשור. אז מי עדיף בעיניכם?

2. כשהתפוצצה והתלקחה (תרתי משמע) השבוע פרשיית הריגתו של סלומון טקה ז"ל, הסגמנט הרוסי ברשת מיד התלקח בעקבותיה. לא ברמת ההפגנות (יוצאי ברה"מ לא ממש טובים במחאות המוניות, אפילו כשיש סיבה ישירה, לא כל שכן כשמדובר בסיבה עקיפה) אלא ברמת השיח. והשיח הווירטואלי בוער כמו צמיגים בצומת עזריאלי. אכיפת חוק יתרה ובררנית מצדה של המשטרה מוכרת היטב גם ברחוב הרוסי. בלי שהציבור הרחב יידע מזה. וכי למה? כי להתאגד, להתארגן, לצאת לרחובות ולהשמיע את קולם ואת כאבם - זה לא ממש הסגנון של ילידי ברה"מ.

סלמון טקה. צילום: פרטיסלמון טקה. צילום: פרטי

ישבתי השבוע לשיחה עם עו"ד איגור גלידר, בעל ותק של כ–20 שנה בטיפול בתיקי אלימות משטרתית כלפי העולים. "כמובן, יש שוטרים גזענים שבני עדה מסוימת לא באים להם בטוב. אבל זה לא מעבר לגזענות הקיימת בכל מיני מקומות, חוגים ושכבות בארץ. זוהי גזענות פרטנית", מסביר גלידר, "עד כה ניהלתי יותר מ–20 תיקים מסוג זה, ייצגתי למעלה מ–40 לקוחות, רובם דוברי רוסית, וסיפורם די דומה. הם נפלו קורבן לאלימות משטרתית, ספגו מכות רצח, שהו במעצר ללא סיבה ראויה, שהסתיים בלי כלום, קיבלו איומים באונס ועוד. כשאני מתחיל לשאול שאלות ולחקור נסיבות שקדמו לאירוע, בהרבה מקרים מסתבר שמדובר בבעיה משותפת לכל עולה חדש כמעט, והיא קצר בתקשורת. מי שנעצר על ידי השוטר ולא מסוגל להבין את השאלות, מי שלא מסוגל להתבטא באופן ברור ומדויק בשפה שאינה שפת האם שלו, כבר כמעט אוטומטית נתפס בעיני השוטר כחשוד ולא נורמטיבי. ואם חלילה אותו אחד עוד מתחיל להרים קול מרוב לחץ, המפגש עלול להסתיים במכות ובמעצר".

בשנת 2011 נערך סקר בקרב דוברי רוסית בישראל. בין היתר התעניינו הסוקרים מאוניברסיטת אריאל בשאלת האמון שהנסקרים נותנים לגורמי אכיפת החוק. הסתבר שתוך עשור ירדה רמת האמון בצורה דרסטית. התשובות שהתקבלו שיקפו תמונה מדאיגה: רבים ברחוב הרוסי חוו טראומה וחשים כעס בעקבות אירועי אלימות משטרתית. כועסים ונשארים בבית. הרוסים אומנם לא יוצאים לרחובות, אך לקלפי הם יוצאים ועוד איך. מוטב שהנושא יעלה לדיון באותם מטות הבחירות ה"רוסיים" הרבים שהוקמו ויוקמו לקראת 17 בספטמבר. כל הקודם זוכה.

הכותבת היא פרשנית פוליטית ומגישה בערוץ 9 וברדיו כאן רק"ע  tguvot@maariv.co.il